סוף שבוע שני בירושלים. קצרצר הפעם.

והפעם רק שני סרטים. אז לא שכרתי אוטו. קמתי מוקדם ונסעתי באוטובוס. ירושלים של בוקר דווקא נעימה.

אבל הקרנה של בוקר זה לא דבר מומלץ. החושים שלי עוד לא מכוונים כראוי. ובדיעבד הסתבר שאני במיעוט לגבי הסרט הזה. הוא הרשים אותי, אבל לא הפיל אותי לרצפה, כמו את האחרים. וכשכבר נסעתי הביתה, אחה"צ, הוא גם זכה בפרס הראשון, כשאני עדיין מעדיף את "המשגיחים" (לטעמי, הסרט הישראלי הטוב של השנה. דיסקליימר: טרם ראיתי את "הדילרים". כן ראיתי את "הבלדה לאביב הבוכה". פוסט עליו בקרוב).

שרקיה – עמי ליבנה

אני מבין למה הסרט זוכה לשבחים. אם להיות רע לב, אפשר אפילו לומר שהסרט הוא אקזוטי למדי לעיניים לא ישראליות, וגם ללא מעט עיניים ישראליות שגדלו בעיר הגדולה תל אביב. ב"שרקיה" בועז יהונתן יעקב (הצלם של "עג'מי") מנצל את הלוקיישן המדברי בצורה מקסימלית ומייצר כמה שוטים עוצרי נשימה ממש. יש כאן מבט לתרבות אחרת, שנמצאת ממש כאן ליד, ואל הדרך בה אנחנו, הישראלים 'הנאורים' רומסים את התרבות הזו. איכשהו הרגשתי שקו העלילה מרוח בשכבה דקה מדי על הלחם הטעים הזה, ולא הצלחתי להתרגש ולהיסחף פנימה.

שרקיה. זה במדבר.

יש איזושהי עוצמה שקטה בגיבור הסרט (עדנן אבו-ואדי בהופעה מרשימה), והיא עוברת את המסך בצורה מצוינת, ולמרות שהסרט הוא לא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום', עדיין הרגשתי שהקצב האיטי של האירועים לפעמים איטי מדי, נמשך מדי, מתארך מדי שלא לצורך. וכתוצאה מזה, לא הרגשתי שהדמויות בסרט סוחפות אותי למסע מרגש. הסיפור שלהן ריתק אותי, והסתכלתי עליו בעניין. ועדיין לא חרדתי לגורלן, ולכן, כשמגיעה סצינת השיא של הסרט (הארוכה מאוד, אגב, אבל לא בלי הצדקה) – מדובר בסצינה מרשימה מאוד, אבל גם אחת שפשוט השאירה אותי קצת מנותק רגשית.

כך ש"שרקיה" הוא אכן סרט לא רע בכלל, אבל להמשיך לקרוא