סוף שבוע שני בירושלים. קצרצר הפעם.

והפעם רק שני סרטים. אז לא שכרתי אוטו. קמתי מוקדם ונסעתי באוטובוס. ירושלים של בוקר דווקא נעימה.

אבל הקרנה של בוקר זה לא דבר מומלץ. החושים שלי עוד לא מכוונים כראוי. ובדיעבד הסתבר שאני במיעוט לגבי הסרט הזה. הוא הרשים אותי, אבל לא הפיל אותי לרצפה, כמו את האחרים. וכשכבר נסעתי הביתה, אחה"צ, הוא גם זכה בפרס הראשון, כשאני עדיין מעדיף את "המשגיחים" (לטעמי, הסרט הישראלי הטוב של השנה. דיסקליימר: טרם ראיתי את "הדילרים". כן ראיתי את "הבלדה לאביב הבוכה". פוסט עליו בקרוב).

שרקיה – עמי ליבנה

אני מבין למה הסרט זוכה לשבחים. אם להיות רע לב, אפשר אפילו לומר שהסרט הוא אקזוטי למדי לעיניים לא ישראליות, וגם ללא מעט עיניים ישראליות שגדלו בעיר הגדולה תל אביב. ב"שרקיה" בועז יהונתן יעקב (הצלם של "עג'מי") מנצל את הלוקיישן המדברי בצורה מקסימלית ומייצר כמה שוטים עוצרי נשימה ממש. יש כאן מבט לתרבות אחרת, שנמצאת ממש כאן ליד, ואל הדרך בה אנחנו, הישראלים 'הנאורים' רומסים את התרבות הזו. איכשהו הרגשתי שקו העלילה מרוח בשכבה דקה מדי על הלחם הטעים הזה, ולא הצלחתי להתרגש ולהיסחף פנימה.

שרקיה. זה במדבר.

יש איזושהי עוצמה שקטה בגיבור הסרט (עדנן אבו-ואדי בהופעה מרשימה), והיא עוברת את המסך בצורה מצוינת, ולמרות שהסרט הוא לא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום', עדיין הרגשתי שהקצב האיטי של האירועים לפעמים איטי מדי, נמשך מדי, מתארך מדי שלא לצורך. וכתוצאה מזה, לא הרגשתי שהדמויות בסרט סוחפות אותי למסע מרגש. הסיפור שלהן ריתק אותי, והסתכלתי עליו בעניין. ועדיין לא חרדתי לגורלן, ולכן, כשמגיעה סצינת השיא של הסרט (הארוכה מאוד, אגב, אבל לא בלי הצדקה) – מדובר בסצינה מרשימה מאוד, אבל גם אחת שפשוט השאירה אותי קצת מנותק רגשית.

כך ש"שרקיה" הוא אכן סרט לא רע בכלל, אבל אני נשאר קצת מחוץ למעגל המהללים. ועדיין, כדאי לשים עין על עמי ליבנה, הבמאי. יש לו עין לצילום ולליהוק. קצת יותר בשר בתסריט, וקצת הידוק בעריכה, ובסרט הבא הוא יביא אותה בגדול.

נ.ב. המבט למצלמה בשוט האחרון. די כבר עם זה.

אחרי ההקרנה הלכתי לאכול. ב"לבן", מסעדת הבית של סיטנמטק ירושלים מנגנים לאונרד כהן ברקע. זה הצחיק אותי. לפני 20 שנה היה סרט ישראלי על פאב-מסעדה תל אביבי שמנגן כל הזמן את לאונרד כהן. כולנו זוכרים איך זה נגמר. ואני לא הבאתי שכפ"ץ.

אלויס נבל – טומש לונאק (צ'כיה)

קודם כל, זה אלויס כמו Alois, ולא כמו פרסלי.

ושנית, לא הבנתי כלום.

מצד אחד, הויזואליה של הסרט הזה מדהימה. היא כל כך יפה, שהבמאי לפעמים חוגג על האספקט הזה יותר מדי. מדובר בסרט אנימציה (רוטוסקופינג) בשחור לבן חד ונהדר, וניכר שהבמאי עבד משמרות אינסופיות בכדי לדייק את משחקי האור והצל הנפלאים. טכנית, נדמה לי שזה בית ספר לאנימטורים. מכל שאר הבחינות – לא ממש. יש בסרט כמה רגעים (למשל – יריית פצצות תאורה) שנדמה לי שנמצאים בסרט רק כדי שהבמאי יוכל לחגוג את אותם משחקי אור וצל.

אור וצל. יפה ותמוה. אלויס נבל.

והסיפור – לא ממש הבנתי. בסוף שנות ה-80 יש אחד, אלויס נבל, עובד ותיק ושתקן בתחנת רכבת. אל התחנה מתגלגל עוד אחד שלא מדבר, בורח מהחוק, ולפי הכיתוב שבהתחלת הסרט, הוא מחפש נקמה.יש לו ביד תמונה ובה מצולמים אביו של אלויס נבל ועוד כמה דמויות. יש פלאשבק ל-1945 שלא ממש הבנתי מה קורה בו. יש מעבר לבית משוגעים וחזרה. ויש נקמה בסוף. לא בדיוק הבנתי על מה.

אז עם כל הכבוד לאספקט הויזואלי המרשים, זה לא מחזיק אותי באויר שעה ועשרים. באיזשהו מקום נכנעתי.

לאמיצים שביניכם, לצ'כים שביניכם, או סתם לאילו שיותר חכמים ממני – יש הקרנה נוספת לסרט, מחר (שבת).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s