אמיצה: נשים חזקות, גברים אידיוטים

ובסופו של סרט, בכל זאת הגיעו הדמעות.

באמצע שנות ה-90 היה סרט הולנדי אחד שזכה באוסקר. קראו לו "שושלת אנטוניה". היתה שם סצינה שבה הבת הצעירה (צעירה = כבת 20) אומרת לאימה: "אני רוצה ילד". האם עונה: טוב, בואי נמצא לך חתן ראוי, ואז תעשי ילד. הבת משיבה: אמא, לא הבנת. אני לא רוצה חתן. אני רוצה ילד. אה, או.קיי, אומרת האם. הן הולכות לעיר ומתחילות לחפש גבר שישכב עם הבת מבלי שהוא ידע שהוא בעצם ישמש אב לילד שהיא רוצה. והכל עובד לפי התוכנית, והבת שוכבת עם הגבר המיועד (פעמיים. כדי להיות בטוחה שזה יתפוס). בבוקר האם והבת חוזרות חזרה לכפר, מגחכות על טפשותו של הגבר, שלא יודע שהן השתמשו בו.

את הסרט ההוא מאוד אהבתי, אבל הסצינה הזו תמיד עצבנה אותי. האם אי אפשר לעשות סרט נשים מבלי להציג את הגברים כטפשים גמורים?

יש ויכוח אם "אמיצה" הוא סרט נשים, או שהוא סרט דיסני קלאסי. אני לא חושב שהוא סרט פורץ דרך, אבל הוא בהחלט סרט נשים. ובדרך הוא מציג את הגברים כדי סמרטוטים. האם, המלכה, מנהלת את העניינים ביד רמה. הגבר, המלך השליט, די מגמגם. הנשים מסודרות, מנומסות, ונקיות. הגברים המוניים, וגסים (הגברים חושבים שלחשוף את אחוריהם זה מצחיק). הנשים שוחרות שלום, הגברים ששים אלי קרב.

נסיכה אמיצה, דובי(ת), וגברים זניחים. "אמיצה"

ורק בעזרת השיעור של גיבורת הסרט תיוולד האישה החדשה: האישה החזקה, שמיומנת בחץ וקשת (כלומר: בלחימה ובציד), אבל גם יודעת להשתמש בכוח המוח ובתושיה. והגברים, על הדרך…ישארו אותו הדבר. יש כאן סיפור התבגרות נשי, והיפה כאן שהתבגרות היא גם של הגיבורה הצעירה, וגם של האם. שתיהן לומדות לראות את הצד השני, ושתיהן מוותרות קצת. ולמרות שלא כל ההרפתקאות סוחפות ומעניינות באותה מידה, בסוף, באיחוד הסופי של האם (הדובית) והבת, לא יכולתי לעצור את הדמעות. משהו שם, בכל זאת, עבד.

יש ב"אמיצה" בנייה נכונה של סיפור, כמעט כתיבה תסריטאית קלאסית. כבר אפשר לזהות את דפוס הפעולה: זה נראה כך גם בסצינת המזבלה ב"צעצוע של סיפור 3" – כלומר – בניית מתח עד לרגע של השואו-דאון הסופי והמרשים. גם כאן, בקרב הדובים, העיניים יוצאות מחוריהן, הלב עוצר, ואני יושב על קצה הכסא. מצד שני, יש כאן מחסור כמעט כרוני בהומור. וגם מה שיש לא מספיק מצחיק. והומור זה דבר חשוב. זה מחבר אותי לדמויות בצורה מיידית ובלתי אמצעית.

גם עניין המוסיקה – מדובר בסרט אמריקאי שמתרחש בסקוטלנד, והמחלה האמריקאית הידועה של התנשאות על תרבויות אחרות מבצבצת גם כאן – השימוש במוסיקה, למשל, מרגיש לי לא אותנטי. אני אף פעם לא אהבתי את הפאוזות בסרטי דיסני לשירים שלמים (ואני, הרי, שונא מחזמרים בכלל). וכאן, לא רק שזה קורה פעמיים, השירים עצמם לא סוחפים מספיק. סתם שירי עם כאלו, שנבחרו רק בגלל שהם נשמעים לאוזן האמריקאית מתאימים למקום הסקוטי.

ולמרות זאת, בסוף, הגיעו הדמעות. וזה מוכיח שהמכונה הפיקסארית עובדת. למרות הכל. כך שבסך הכל מדובר באחלה בילוי של קיץ, גם אם הם כבר עשו סרטים סוחפים יותר, שלמים יותר, מושלמים יותר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s