פרסי אופיר 2012: בלדה לאביב הבוכה

מזמן לא ראיתי סרט שאני כל כך חצוי לגביו.

מצד אחד, מדובר בהפקה מפוארת ומרשימה ביותר. מהסוג שרואים רק לעיתים רחוקות מאוד בקולנוע הישראלי. מצד שני, אני לא בטוח שכל העבודה המפוארת הזו לא נעשתה לשוא. מצד שלישי, היו לא מעט רגעים שדמעתי בסרט הזה, אז אולי בני תורתי עשה בכל זאת משהו נכון. מצד רביעי, הסטים הגדולים של הסרט נדמה כאילו נשלפו מתוכנית "זהו זה".

מצד אחד, זה ברור שבני תורתי בא מאהבה. זה ברור ש"בלדה לאביב הבוכה" הוא גלעד אהבה וזכרון לתרבות שהיתה, ואולי עדיין ישנה. זה ברור גם שזו לא רק יד זכרון, אלא גם משהו שהוא רוצה להעביר לדורות הבאים (כפי שצילומי הילדים בסצינה האחרונה מרמזים). מצד שני, בתוך כל האהבה האותנטית הזו, בנה בני תורתי סרט מלאכותי מאוד במתכוון. כל העיצוב האמנותי (המרשים כשלעצמו) בונה עולם לא מפה ולא משם. עולם מערבוני – עם בתי מרזח, עם גברים עם כובעים רחבים ושפמים מוגזמים, ועם זונות שנראה כאילו הגיעו הישר מטקסס של דולי פרטון.

בנוסף מאוד הפריע לי להמשיך לקרוא