דרושה חברה לסוף העולם: סרט עייף

לא יודע למה, אבל חשבתי שזה דווקא יהיה נחמד. משהו ברעיון של סוף העולם קרב, בואי נתאהב. חשבתי שזו תהיה קומדיה רומנטית זניחה אבל חביבה. חשבתי שקירה נייטלי תהיה חמודה, כמו שאני חווה אותה בד"כ. וחשבתי שסטיב קארל יצחיק אותי.

חשבתי. הדבר היחיד שנכון מכל מה שחשבתי הוא שקירה נייטלי אכן חמודה ומקסימה. כל השאר לא עובד.

היה איזה רגע שחשבתי שהבנתי למה עשו את הסרט. אולי רצו לבדוק את טבע האדם דרך בדיקת התנהגות האנושות במצב קיצוני: מצב בו סוף העולם קרב. האם כל ערכי המוסר יתמוטטו, ואנשים ישברו, יהרסו, ישתוללו, יתנו לילדים לשתות אלכוהול ללא בקרה, וגם יעשו אורגיות, או שאנשים יחפשו אהבה אמיתית, ויתכרבלו איתם עד שהסוף יבוא. בהתחלה זה הראשון. אח"כ זה השני. אבל אין כאן באמת דיון רציני. יש כאן נסיון לעשות קומדיה רומנטית, עם השאלה הקיומית ברקע. זה לא עובד. ומהר מאוד, כשהרקע נזנח, ואנו נשארים עם הרומנטיקה, גם זה לא עובד.

סטיב קארל, השחקן הראשי, הוא פלגמט לכל אורך הסרט. אין לי דרך לתקשר איתו. ולמרות שקירה נייטלי מעצבת כאן דמות אנושית חביבה, עם מצבי רוח, צחוק ובכי, רגש וגם כמה רגעים של 'שגעון' – דמות אנושית שכזו, העובדה היא שבשביל שהסרט הזה יעבוד, השניים האלו צריכים להתחבר. אבל אין ביניהם כימיה.

קירה נייטלי (פרונט, חמודה) וסטיב קארל (רקע. מטושטש) ב"דרושה חברה וגו'". סרט מטושטש.

יש כמה סצינות (בעיקר הזו בכלא, ועוד כמה אח"כ) שהן פשוט מונולוגים של כל אחת מהן, מבלי שהן באמת מדברות אחת עם השניה. הבמאית לא ממש יודעת להמשיך לקרוא