פרסי אופיר 2012: עד סוף הקיץ

"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים. במרכזו ילדה חמודה, בת 7, אמא שלה, דודה שלה (אחות של אמא), אבא בוגד, וסבא (אבא של אמא ודודה) שחוזר פתאום, אחרי הרבה שנים.

"עד סוף הקיץ" הוא סרט ילדים, בשביל ילדים. צריך להיות מאוד חסר נסיון בצפיה קולנועית כדי להנות מהסרט הזה (או לחלופין, בעל דרישות נמוכות במיוחד). זה לא שהסרט הזה רע במיוחד. המשחק בסדר גמור, הילדים בסדר גמור, וגם לתסריט, על אף חוסר מקוריותו, אין לי טענות. אבל הבימוי, אוי, הבימוי. להגיד שהוא חסר תחכום זה אנדרסטייטמנט. נעה אהרוני לוחצת בכוח,בברוטליות כמעט, על בלוטות הרגש. היא מסמנת לי בעזרת מוסיקה ועריכה:  להתרגש! עכשיו!! בפקודה!!! לבכות!!!!!

ואני, מול פקודות כאלו, התחלתי לגחך רוב הזמן. מה גם שהרגשתי שהיא עשתה עבודה מוגזמת מדי בשחזור תקופה (סוף שנות ה-70), ושכחה בדרך את האינטלגנציה הרגשית הטבעית של הצופה הממוצע (ואגב, אם כבר להיות קטנוניים: יש כאן עבודת ארכיון מרשימה של תוכניות טלויזיה משנות ה-70. אבל ב-1979 עדיין לא היה טלפון לחצנים. לא מצאת טלפון חוגה?)

עם זאת, צריך לומר ש להמשיך לקרוא