הדילרים: פול גז בניוטרל

לא ברור מה השתבש כאן. במאי טוב ומוצלח – יש. אחלה שחקנים – יש. גם צלם מעולה (ירון שרף) ומעצב אמנותי מוכשר (ערד שאואט, "הערת שוליים") תורמים כאן מכשרונם. ויש גם תסריט מלא רפליקות מצחיקות עם פוטנציאל קאלט.

אבל הסרט הזה לא עובד. לא ממש ברור איך זה קרה.

אולי מישהו יכול ללכת לפח המיחזור של מחשב העריכה, ולברור משם את כל האאוט-טייקס. לראות מה נפל בעריכה, ולנסות להתחיל לחבר את התשובה. כמו ש"הדילרים" נראה עכשיו, הוא בעיקר סרט חסר כיוון. לא ממש ברור מה היתה כוונת המשורר. יש כאן רמזים – למשל, תרבות יהודית שורשית אל מול תרבות מזרחית. עימות בין תפיסת העולם של היהודי המצוי לבין תפיסת העולם של ההודי המצוי. יש סצינה מעניינת עם דני שטג עם דיון בנושא שיכולה היתה להיות פתח לסרט עמוק ומעניין (מה שלא בא ע"ח הפוטנציאל הקומי). וגם יובל שרף, שכן או לא נכנסת להריון, מסרבת לדרישתו של גיבור הסרט להפלה בנימוק דתי.

אבל לדני שטג יש סצינה וחצי בכל הסרט. וגם דמותה של הבחורה עם השם הבלתי אפשרי (נדמה לי שקוראים לה גטפריק), שהיא נציגת החשיבה ההודית בסרט, נעלמת פתאום באמצע הסרט.

אולי היה כאן גם נסיון להעיר על הסקס-אפיל של גראס בפרט וסמים בכלל. יש עניין עם תינוק שיש או אין בבטן של יובל שרף, כתוצאה מהרומן שלה עם רמי דוידוף. ויש גם סצינה הומוסקסואלית אחת לא ברורה בסרט. נדמה שעודד דוידוף כאילו רצה להגיד משהו, אבל הוריד בעריכה את כל מה שעלול לגרום להגבלת גיל ע"י הצנזורה.

יש חוסר איזון בעריכה של הסרט. משהו לא ברור בכוונת היוצר. והסרט סובל מזה.

אחלה חולצה, גבר. רמי דוידוף ב"הדילרים". צילום: רן מנדלסון

הסרט סובל גם מחוסר יכולת לאזן בין סיפורי המשנה (זה של צחי גראד,וזה של יובל שרף) לסיפור המרכזי (זה של הדילרים). הכל מפוזר מדי, לא אפוי, לא לכאן ולא לכאן. ולמרות שהבמאי מביא איתו המון אנרגיות טובות, ולמרות שערד שאואט מבריק בעיצוב האמנותי הצבעוני ומשכר החושים של הסרט, "הדילרים" מרגיש לי כמו פול גז בניוטרל: הרבה כוונות טובות, הרבה אנרגיה, אבל הסרט לא זז לשום מקום.

אולי יש כאן גם טעות בשיקול הדעת של הבמאי: אלון אבוטבול (עם התספורת הנוראית ביותר שנראתה בקולנוע העולמי מאז אנטון שיגור) אמור להיות סוג של טוני סופרנו, עם הומור. והוא אכן עושה את השטיק שלו. והוא עושה את זה טוב. אבל במקום לתת לחליפה של האיומים לעשות את שלה, נדמה לי שכל הטקסט של אבוטבול הוקלט מחדש באולפן כדי לתת לו אופי מאיים יותר. זה עובד הפוך: זה מרגיש לי מלאכותי, ומכאן, שהוא לא אפקטיבי. והקצב. אוי הקצב. אלמנט קריטי בקומדיה. גם הכדורגל לא מצליח להכניס כיף בסרט הזה. זה סרט שזז בקושי, בדחיפה, וקומדיה צריכה לטוס.

צפייה ב"דילרים" דומה ל…נגיד שאתם הולכים לסוכנות מכירה של מכוניות פאר. אתם בוחרים את הרכב הנוצץ ביותר, נכנסים לתא הנהג, ומוכנים לנסיעת המבחן. הפה מרייר מהתלהבות. שמים את המפתח בחריץ, ו…לא מניע. פותחים את מכסה המנוע, מסתכלים, מתקנים מה שצריך, ו…לא מניע. אין דלק. עד שהולכים ומביאים דלק, נגמר לכם החשק. עד שהולכים ומביאים דלק לסרט הזה, הוא נגמר. פוף. החמצה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s