פרסי אופיר 2012: מעשייה אורבנית

נתחיל מהסוף: לטעמי האישי, אליאב לילטי יותר טוב מדובר קוסשוילי מודל 2012. "רווקה פלוס" הוא נסיון של הדובר לעשות קומדיה ברוטלית, אבל הקומדיה לא עובדת, ומה שנשאר ביד הוא ברוטליות דוחה ומגעילה. גם לילטי עושה סרט פרובוקטיבי, אבל גם אם "מעשייה אורבנית" סובל מבוסריות, וגם אם מצאתי בו כמה חסרונות, עדיין יש בפרויקט המרתק הזה יותר מסתם בוטות. יש בו רצון להגיד משהו על העולם, ויש בו הרגשה של מיצים קריאטבים (ועוד כל מיני נוזלים) גועשים ומבעבעים.

להקרנה של "מעשייה אורבנית" באתי מוכן. ידעתי שמדובר בסרט שמורכב ממונולוגים, וידעתי שיש בו אלמנט של גילוי עריות בין אח לאחות. ובכן: הסרט הרבה פחות אקספרימנטלי ממה שחשבתי שהוא יהיה. הוא אפילו קומוניקטיבי למדי (בוטה, אבל לא מנוכר). רוב המונולוגים בסרט מוגשים בעצם כחלק משיחה בין אנשים (רק שהשני מקשיב, ולא עונה). וזה עובד, רוב הזמן. וגילוי העריות – סתם, קידום מכירות. הוא קיים בסרט, אבל להבנתי, רק כאלמנט משני, ולא עיקרי.

כמו שאני תופס את "מעשייה אורבנית" יש בו אמירה מייאשת על העולם. על איך הנעורים הם פוטנציאל מלא רגש ועניין, מלא תאבון לטרוף את החיים, לזיין את כל הבחורות היפות, ולהצליח בחיים, אבל האמת היא שהחיים חרא. מהר מאוד, לפי אליאב לילטי, תמצא את עצמך בעבודה לא מספקת וסתמית, עובד בעבור שכר נמוך ללא יכולת לשפר אותו משמעותית. אשתך תפסיק להתעניין בך. אשתך תתחיל להתעניין באחרים. יבואו ילדים ויעשו לך רעש ובלגן בחיים. אשתך תתחיל להתקמט (בעיניך, וגם בעיניי עצמה). הגוף יתחיל לבגוד. אתה תחלה, ובסוף תמות. אז בשביל מה לחיות בכלל?

הנחת העבודה המייאשת הזו נמסרת דרך סדרה של מונולגים שמשרתים קו עלילתי דק. סיפור המסגרת של הסרט הוא על אח ואחות בני כ-17 שלאחר מות אימם יוצאים לחפש את אביהם שנטש אותם בילדות. זה החלק החלש של הסרט. קו העלילה הזה משמש רק תירוץ לסדרה של מפגשים עם אנשים ששוטחים את צרותיהם בפני גיבורי הסרט (ובפני הצופים). אבל הסיפור עצמו לא מספיק מפותח, ולא מספיק מעניין בפני עצמו. ובכלל, יש בו כמה פיתולים מיותרים ולא הגיוניים (הבחור מגיע לכלא בגלל סיבה תסריטאית קלושה, ומשתחרר – לא ממש ברור למה. הכל זה תירוץ כדי לפגוש את אוהד קנולר, באחת הסצינות היותר מצוינות של הסרט).

יותר מזה – כל המונולוגים, וכמעט כל להמשיך לקרוא