חיות הדרום הפראי: חשיפה לדרום

אז זה הסרט שאני מחכה לו כבר יותר מחצי שנה. זה הסרט שכותבים עליו כל כך הרבה. זה הסרט המהולל כל כך שזכה בסאנדאנס בינואר, וגם יצא מפסטיבל קאן עם פרס. זה הסרט עם ההייפ הלא הנורמלי. עד כדי כך לא נורמלי שהוא כבר הספיק ליצר גל אנטי-הייפ, בנוסח: "כן, זה סרט נהדר, אבל לא כזה גדול כמו שכולם חושבים". זה הסרט.

אז מהיום הוא גם אצלנו על המסכים. ואחרי שראיתי אותו, גם אני רוצה להצטרף להייפ: זה פשוט סרט מצוין, מרגש מאין כמותו, חכם, מלא דמיון, ורגיש מאוד. ובאותה נשימה, אני רוצה גם להזהיר: זה לא סרט לכל אחד. מאוד יכול להיות שלא מעט אנשים יצאו מהסרט בצעקות ובקללות (זה בתנאי שהם בכלל יחזיקו מעמד עד הסוף). וזה מהסיבה הפשוטה שמדובר, פחות או יותר, בסרט בלי סיפור של ממש. אין כאן ממש מהלך עניינים סיבתי בו דבר מוליך אל דבר. יש כאן יותר תיאור מצב. ויותר מזה: חוויית הצפיה ב"חיות הדרום הפראי" היא טעם נרכש. זה לא סרט שמקסים כבר מהתחלה. זה סרט שדורש סבלנות, ולאט-לאט, עם הצטברות האירועים והבנת המכניקה הבימויית, בערך ממחצית הסרט אני נשביתי. לא מהתחלה. "חיות הדרום הפראי", אם כך, הוא סרט מצוין שדורש סבלנות.

העניין עם "חיות הדרום הפראי" הוא האהבה הבלתי מותנית שלו לקהילת האנשים שחיים בדרום הלא מתורבת של ארה"ב. הם גרים בפחונים רעועים, חשופים לגשם, שטפונות, ומכות טבע אחרות, ללא תנאים סניטריים מינימלים. הם שתיינים, חולים, עניים ומקיימים את עצמם בקושי – ולמרות הכל – הם אנשים חמים, אוהבים, בעלי חוכמת חיים וכושר הישרדות, והם הגיבורים של הסרט. הם חיות הפרא הלא מבויתות של הדרום, והם ילחמו בכל מי שמנסה לאלף אותן – ואלו בעיקר 'האנשים הלבנים' – העירונים מהציויליזציה. אחת האבחנות המשעשעות של הסרט הזה מתייחסת לדרך בה כל קהילה מטפלת באנשים חולים. 'האנשים הלבנים' מחברים אותם לקיר (הכוונה לכל החוטים היוצאים מאנשים המאושפזים בבתי חולים). "חיות הדרום הפראי" נותנות להם תרופות, מנוחה, והרבה אהבה.

הדרך בה בן צייטלין, הבמאי, מתאר את ההווי של הקהילה הזו יוצרת סרט מרובד ועמוק. יש בו דרכים שבתחילת חוויית הצפיה נראו לי קצת סטודנטיאליות, והן בעיקר מתבססות על וייס-אובר של גיבורת הסרט בשילוב שוטים של חיות בר פראיות, כנראה יצירות דמיונה הפורה. אבל עם התקדמות הסרט, מוסיף הבמאי אין ספור צילומים של חיות שונות ומשונות, חלקן מהוות חלק אינטגרלי מההתרחשות עצמה (כמו דגי הים והסרטנים שאנשי הקהילה הזו אוכלים), וחלקן רעיוניות יותר  (כמו הסצינה המלהיבה בה הם מעודדים את הילדה לאכול "בחיתיות!"). השפה הקולנועית בה משתמש בן צייטלין הבמאי היא שפה שנלמדת תוך כדי הצפיה, ולכן לקח לי כחצי סרט להישבות בקסמו. ההתאהבות בסרט הזה היא איטית. זאת חווייה מצטברת. זהו, הרי, לא סרט עם עלילה קונבנציונלית. זה יותר סרט אפיזודיאלי, וכל החלקים הלכאורה לא קשורים של היצירה הזו מחוברים יחדיו ליחידה שלמה בעזרת הילדה.

הילדה והחיה. מתוך "חיות הדרום הפראי".

אה, הילדה. אל תתפלאו אם בעוד כחצי שנה קוונזאנה וואליס תהפוך לזוכת האוסקר הצעירה בהסטוריה. הילדה הזו צעירה מאוד, אבל יש לה תבונה רגשית נדירה. ההרפתקאות העוברות עליה (כלומר, על הדמות שהיא מגלמת) הן מהקשות שאדם כלשהו יכול לעבור (אביה שתיין וחולה, והוא לא תמיד יכול לדאוג לגדל אותה, האמא לא בסביבה, פגעי הטבע מכים, הלבנים מגיעים לכבוש ולביית את הפראיים, ועוד כמה אסונות קטנים) – ובכל זאת, הילדה הזו היא שילוב של רגש וקשיחות. היא נמנעת מפאניקה, וגם שהיא צווחת – זו צווחה של עוצמה, ולא של פחד. בסוף הסרט, בסצינה עם החיות, למרות שברור לכל עין בלתי מזוינת שהסצינה צולמה אל מול מסך ירוק (והחיבור נוצר בחדר העריכה) – הילדה הזו מציגה את כל העוצמה והרגישות שלה, והסצינה, למרות המגבלות הטכניות שלה, היא סצינת שיא (אחת מני רבות, אגב, בסרט המצוין הזה).

ובכלל, הסרט הזה משופע בשחקנים מצוינים, אף אחד מהם לא מוכר או מפורסם (עד עכשיו. מכאן כולם יחפשו מה יעלה בוגרלה של וואליס, או של דוויט הנרי, שמשחק את האבא), והצילום, הנוטה לסגנון דוקומנטרי יותר, הופך את הסרט לשילוב של משהו אמיתי מאוד, אוטנתי, ושל משהו חלומי, דמיוני, רגשי מאוד. "ריאליזם פיוטי", בשפה של מבקרי קולנוע.

ריאליזם פיוטי. "חיות הדרום הפראי".

אז עם האהבה הגדולה של הסרט הזה לאנשים המאכלסים את הדרום הנחשל, והקריאה שלו לאנשי הציויליזציה העירוניים לנסות להבין את את אותם האנשים הלכאורה פרימיטיביים האלו, ולקבל אותם כמו שהם, פראיים, חמים ואנושיים, ולא לביית אותם, "חיות הדרום הפראי" הוא יצירה חד פעמית, מלהיבה, מרגשת, וחובת צפייה לכל אוהב קולנוע אמיתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “חיות הדרום הפראי: חשיפה לדרום

  1. הסרט שוב מזכיר למי ששכח שממש עכשיו חוגגים ארבעים שנה לגברים במלכודת(החיה שבאדם וכאלה) .ובעניין תגובתך לקיטאנו אצל רוה:בדיוק סיימתי חודש של הרצאות בסינמטק חולון על טקאשי.אני לא מופתע בכלל שאת הסרטים המאד לא קלים לעיכול שלו(טקאשים,הללו את הבמאי ואכילס והצב) לא היקרינו בארץ-גם ביפן הם די נגנזו.במצב כזה הכי קל למפיץ לוותר על מי שכבר אינו נחשב קומוניקטיבי(סרטיו של ספייק לי הם דוגמא נוספת לבימאי שמזה שנים סרטיו מזגזגים בין להיות מוקרנים בארץ ובין לא להיות מוקרנים-שזה לצערי מה שקורה.אני די בטוח שאת סרטו האחרון למשל "רד הוק סמר" לא תראה בארץ.אולי הישועה תגיע מכיוון העיבוד שלו לשבעה צעדים)

  2. שלום
    ראיתי אתמול את הסרט (במוזיאון) ולכן חפשתי פרשנות. נהנתי מהמאמר שלך למרותשהיה לי קשה להחזיק מעמד עד סוף הסרט. גם "ריאליזם פיוטי" מותר לקצר במיוחד אם הוא קשה לצפייה.
    אריה כגן

  3. מזדהה עם כל מילה במאמר. מאתגר לחשוב מה המשמעות שסרט כזה עולה לאקרנים בשנת 2012, מה זה אומר על ארה"ב? מה זה אומר עלינו? אם בכלל?
    אכן סרט קשה לצפיה, יש לי רגשות מעורבים האם זה נכון שילדי יראו אותו כבר עכשיו…?

    בכל מקרה שמח מאוד שיש סרטים כאלה, שמח שראיתי אותו ויותר מזה שמח שהסרט נתן לי חומר למחשבה.

    שי

    נ.ב אם משהו זוכר אימרות חוכמה של הסרט אשמח לקבלן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s