פרסי אופיר 2012: בלדה לאביב הבוכה

מזמן לא ראיתי סרט שאני כל כך חצוי לגביו.

מצד אחד, מדובר בהפקה מפוארת ומרשימה ביותר. מהסוג שרואים רק לעיתים רחוקות מאוד בקולנוע הישראלי. מצד שני, אני לא בטוח שכל העבודה המפוארת הזו לא נעשתה לשוא. מצד שלישי, היו לא מעט רגעים שדמעתי בסרט הזה, אז אולי בני תורתי עשה בכל זאת משהו נכון. מצד רביעי, הסטים הגדולים של הסרט נדמה כאילו נשלפו מתוכנית "זהו זה".

מצד אחד, זה ברור שבני תורתי בא מאהבה. זה ברור ש"בלדה לאביב הבוכה" הוא גלעד אהבה וזכרון לתרבות שהיתה, ואולי עדיין ישנה. זה ברור גם שזו לא רק יד זכרון, אלא גם משהו שהוא רוצה להעביר לדורות הבאים (כפי שצילומי הילדים בסצינה האחרונה מרמזים). מצד שני, בתוך כל האהבה האותנטית הזו, בנה בני תורתי סרט מלאכותי מאוד במתכוון. כל העיצוב האמנותי (המרשים כשלעצמו) בונה עולם לא מפה ולא משם. עולם מערבוני – עם בתי מרזח, עם גברים עם כובעים רחבים ושפמים מוגזמים, ועם זונות שנראה כאילו הגיעו הישר מטקסס של דולי פרטון.

בנוסף מאוד הפריע לי להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: ריח פועלים

האמת – זה סרט קטן מדי. אין לו מקום בתחרות האופיר. הוא לא יגיע לשום דבר. גם במסלול הפרינג'. אבל הוא סרט חביב למדי, שמשאיר חיוך על הפנים רוב הזמן. זה סרט שצריך למצוא איזושהי דרך להיות מוקרן בצורה מחתרתית (או באחד מאולמות הסינמטק, הקרנה אחת בשבוע). זה סרט שאמור לצבור קהל מפה לאוזן על פני תקופה ארוכה. זו חווייה חביבה למדי של שעה ורבע נעימה. לא יותר.

האמת – עד כמה שאני הבנתי את המטרה של הסרט הזה, הוא לא מצליח לממש את מה שהוא רצה להשיג. אבל זה לא ממש חשוב בעיניי. יש כאן שחקנים טובים שעושים את העבודה, ומצליחים לרתק אותי להווי של אנשים ספיציפים.

אז מה הסיפור?

תלביבים במושב. "ריח פועלים". צילום: עמית שחל

להמשיך לקרוא

אמיצה: נשים חזקות, גברים אידיוטים

ובסופו של סרט, בכל זאת הגיעו הדמעות.

באמצע שנות ה-90 היה סרט הולנדי אחד שזכה באוסקר. קראו לו "שושלת אנטוניה". היתה שם סצינה שבה הבת הצעירה (צעירה = כבת 20) אומרת לאימה: "אני רוצה ילד". האם עונה: טוב, בואי נמצא לך חתן ראוי, ואז תעשי ילד. הבת משיבה: אמא, לא הבנת. אני לא רוצה חתן. אני רוצה ילד. אה, או.קיי, אומרת האם. הן הולכות לעיר ומתחילות לחפש גבר שישכב עם הבת מבלי שהוא ידע שהוא בעצם ישמש אב לילד שהיא רוצה. והכל עובד לפי התוכנית, והבת שוכבת עם הגבר המיועד (פעמיים. כדי להיות בטוחה שזה יתפוס). בבוקר האם והבת חוזרות חזרה לכפר, מגחכות על טפשותו של הגבר, שלא יודע שהן השתמשו בו.

את הסרט ההוא מאוד אהבתי, אבל הסצינה הזו תמיד עצבנה אותי. האם אי אפשר לעשות סרט נשים מבלי להציג את הגברים כטפשים גמורים?

יש ויכוח אם "אמיצה" הוא סרט נשים, או שהוא סרט דיסני קלאסי. אני לא חושב שהוא סרט פורץ דרך, אבל הוא בהחלט סרט נשים. ובדרך הוא מציג את הגברים כדי סמרטוטים. האם, המלכה, מנהלת את העניינים ביד רמה. הגבר, המלך השליט, די מגמגם. הנשים מסודרות, מנומסות, ונקיות. הגברים המוניים, וגסים (הגברים חושבים שלחשוף את אחוריהם זה מצחיק). הנשים שוחרות שלום, הגברים ששים אלי קרב.

נסיכה אמיצה, דובי(ת), וגברים זניחים. "אמיצה"

ורק בעזרת השיעור של גיבורת הסרט תיוולד האישה החדשה: האישה החזקה, שמיומנת בחץ וקשת (כלומר: בלחימה ובציד), אבל גם יודעת להשתמש בכוח המוח ובתושיה. והגברים, על הדרך… להמשיך לקרוא

סוף שבוע שני בירושלים. קצרצר הפעם.

והפעם רק שני סרטים. אז לא שכרתי אוטו. קמתי מוקדם ונסעתי באוטובוס. ירושלים של בוקר דווקא נעימה.

אבל הקרנה של בוקר זה לא דבר מומלץ. החושים שלי עוד לא מכוונים כראוי. ובדיעבד הסתבר שאני במיעוט לגבי הסרט הזה. הוא הרשים אותי, אבל לא הפיל אותי לרצפה, כמו את האחרים. וכשכבר נסעתי הביתה, אחה"צ, הוא גם זכה בפרס הראשון, כשאני עדיין מעדיף את "המשגיחים" (לטעמי, הסרט הישראלי הטוב של השנה. דיסקליימר: טרם ראיתי את "הדילרים". כן ראיתי את "הבלדה לאביב הבוכה". פוסט עליו בקרוב).

שרקיה – עמי ליבנה

אני מבין למה הסרט זוכה לשבחים. אם להיות רע לב, אפשר אפילו לומר שהסרט הוא אקזוטי למדי לעיניים לא ישראליות, וגם ללא מעט עיניים ישראליות שגדלו בעיר הגדולה תל אביב. ב"שרקיה" בועז יהונתן יעקב (הצלם של "עג'מי") מנצל את הלוקיישן המדברי בצורה מקסימלית ומייצר כמה שוטים עוצרי נשימה ממש. יש כאן מבט לתרבות אחרת, שנמצאת ממש כאן ליד, ואל הדרך בה אנחנו, הישראלים 'הנאורים' רומסים את התרבות הזו. איכשהו הרגשתי שקו העלילה מרוח בשכבה דקה מדי על הלחם הטעים הזה, ולא הצלחתי להתרגש ולהיסחף פנימה.

שרקיה. זה במדבר.

יש איזושהי עוצמה שקטה בגיבור הסרט (עדנן אבו-ואדי בהופעה מרשימה), והיא עוברת את המסך בצורה מצוינת, ולמרות שהסרט הוא לא מסוג הסרטים ש'לא קורה בהם כלום', עדיין הרגשתי שהקצב האיטי של האירועים לפעמים איטי מדי, נמשך מדי, מתארך מדי שלא לצורך. וכתוצאה מזה, לא הרגשתי שהדמויות בסרט סוחפות אותי למסע מרגש. הסיפור שלהן ריתק אותי, והסתכלתי עליו בעניין. ועדיין לא חרדתי לגורלן, ולכן, כשמגיעה סצינת השיא של הסרט (הארוכה מאוד, אגב, אבל לא בלי הצדקה) – מדובר בסצינה מרשימה מאוד, אבל גם אחת שפשוט השאירה אותי קצת מנותק רגשית.

כך ש"שרקיה" הוא אכן סרט לא רע בכלל, אבל להמשיך לקרוא

יותר איטי מלב: מעשה האמנות הוא מעשה אכזרי

צ'מעו משהו

אני יודע שעכשיו קיץ בחוץ. חם. חם מאוד. ויש ספיידרמנים ובאטמנים ועוד כל מיני מנים בקולנוע. ולמי שנרתע מסופר-הירוז, כמוני, יש כמה סרטים משובחים אחרים (למשל, "המשגיחים" המצוין, או "העולם מצחיק", אם עוד לא ראיתם). אבל בתוך כל זה יש סרט יפה ומרגש שמוקרן בהקרנות מסחריות בסינמטק תל אביב. סרט שככה מוקרן מתחת לרדאר, ומומלץ לבדוק אותו. יש בו ראש קצת אחר, אבל יש לו אפקט מעורר מחשבה, ואם אתם כמוני, ואוהבים לבכות בסרטים, יש בו גם לא מעט דמעות לקראת הסוף.

לסרט קוראים "יותר איטי מלב".

אני מודה, לא ראיתי את סרטם הקודם של ינאי גוז ושל יוני זיכהולץ, "אלנבי רומנס". אומרים שזו היתה קומדיה רומנטית קסומה. מספרים שהסרטון הזה (50 דקות) סחף בזמנו לא מעט תל אביבים. אחרי "יותר איטי מלב" אני יכול להבין למה. סרטם של זיכהולץ וגוז הוא קודם כל מאוד תל אביבי. ולמרות שהוא מתרחש, לכאורה, ברחובות הצדדיים של העיר, בסמטאות העזובות, ובמועדונים הקטנטנים – למרות כל זה, לא מדובר בסרט על תת תרבות. לא מדובר בדרמה קשת יום על מסוממים ועל זונות. הבמאים אמנם משתמשים באנשים שלכאורה מאכלסים את מה שבדרך כלל נתפס כ"תת-תרבות" (אנשי גרפיטי, מוסיקאים שמנגנים מול 38 אנשים במועדון מסכן, טרנסוסטיט אחד או יותר), אבל הם משכילים להביא אותם אלינו, אל המיין-סטרים. הם משתמשים בכל צורות האמנות (קולנוע, אבל גם כתיבה ספרותית, כתיבת שירה ופרוזה, מוסיקה, וגם דראג-שואו, שהיא גם סוג של פרפורמנס-ארט) בכדי לקיים דיון על מקורות האמנות בכלל, על הקשר שלה למציאות, ועל ההשפעה ההדדית של המציאות על האמנות, ושל האמנות בחזרה על המציאות. ולמרות שכל זה נשמע אקדמי ופלצני, כשרואים את הסרט מבינים שיש בזה משהו אנושי מאוד, שנוגע לכל אחד ואחת מאיתנו.

אמנות בת"א. אהבה בת"א. מוות בת"א. "יותר איטי מלב"

אולי כדאי, באמת, שאני אחפש את הסרט הקודם שלהם, "אלנבי רומנס". לפי "יותר איטי מלב", יש לגוז ולזיכהולץ לב רחב, והם יודעים להשתמש בו בכדי לחמם לי את הלב ברומנטיקה קורנת. השעה הראשונה של הסרט מתארת רומן חמוד ונעים בין בחורה צעירה, סופרת, לבין בחור צעיר שהיא פוגשת, אמן רחוב. המטרה הראשונית שלה היא להשתמש בו כגיבור ספרה החדש (מבלי שהוא ידע), אבל היא מתאהבת בו במהלך תהליך הכתיבה (שהוא תהליך חייה), והסצינות המתארות את אהבתם הצעירה והפורחת מעלות חיוך בלתי רצוני על הפנים.

אבל לתהליך מעשה האמנות יש אלמנט להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: העפיפונים של ארמנד

את הפוסט הזה אני מעכב כבר שבועיים. היו לי כמה דברים יותר חשובים באמצע. היה דחוף לי לדבר על הפסטיבל האוסטרלי שהתקיים בסינמטקים, על הקרנות אקדמיה אחרות וחשובות יותר, ועל פסטיבל ירושלים. בינתיים הפסטיבל נמשך, אבל אני בתל אביב (רואה סרטים אחרים. אני אקפוץ לירושלים שוב בשישי). עכשיו יש לי זמן לחזור לפוסט הזה. במסגרת הקרנות האקדמיה אני משתדל לראות את כל הסרטים המתמודדים. גם את אלו שהם לא בדיוק סרטים. הנה אחד מהם.

———————————————————-

אם "העפיפונים של ארמנד" היה מוקרן כחלק מערב גמר של כיתת קולנוע בבית ספר יסודי, הייתי אומר שלילד משה זאבי בן ה-8 יש פוטנציאל. אבל משה זאבי כבר מזמן עבר את גיל 8. יש לו תשוקה לעניין. אין לו כסף, ויש לו תושיה. אבל אין לו משמעת, והתוצאה אינפנטילית.

קולנוע, בד"כ, מצלמים עם מצלמה אחת (בהפקות יקרות יותר לפעמים עם שתיים או שלוש). כך, לדוגמא, שיחה בין שני אנשים מצולמת במהלך כמה שעות: קודם מצלמים אותה, אח"כ אותו, אח"כ את שניהם ביחד. בעריכה מחברים את הכל ביחד לסצינה אחת שמתרחשת בזמן אחד. אחד הדברים שצריך לדאוג להם בעריכה הוא הסאונד. הקולות של 8 בבוקר נשמעים אחרת ב-12 בצהרים. גם האור אחר. ולכן צריך לתקן בעריכה סאונד ותמונה כך שנאמין שהאנשים אכן מדברים אחד עם השני, ולא כפי שקרה באמת, שהרי הם צולמו בנפרד. לפי משה זאבי, לא צריך לדאוג לזה. אין לו כסף, אז הוא מחבר את השוטים גם אם הם לא מתחברים. כבר מההתחלה של "העפיפונים של ארמנד" צריך להבין שמדובר ביצירה חובבנית להחריד.

אין כסף אומר גם להמשיך לקרוא

לרומא באהבה: וודי אלן בחופשה

בחיי שאתם אנשים רעים. אתם, אתם. אתם שקוטלים את "לרומא באהבה". אתם שלא מוכנים לקבל מהבמאי של "שושנת קהיר הסגולה" ושל "פשעים ועברות קלות" משהו שהוא פחות מיצירת מופת. אתם, הציניים, שקוברים את הקריירה של וודי אלן כבר קרוב ל-15 שנה. בחיי שאתם אנשים קשים.

"לרומא באהבה" הוא לא סרט גדול. ממש לא. הוא לא משתווה לסרטים הגדולים שלו משנות ה-80, וגם לא לסרטים הנהדרים שלו מהשנים האחרונות (למשל: Match point, או "חצות בפריס"). אבל "לרומא באהבה" הוא סרט קטן ומתוק. מצחיק ומהנה, חסר משקל וחמוד. בידור לא מחייב וקליל לערב קיץ מחניק.

יכול להיות שאלן רצה לומר משהו על הסקס-אפיל של סלבריטאים, ועל איך התקשורת, בחיפוש האובססיבי שלה אחרי "הדבר הבא" עושה בעצם דברים אבסורדיים. כמו לשלול את ההומניות מאנשים פשוטים בשלל תוכניות ריאליטי. או להרוס חיים של אנשים רגילים ע"י בלבול חושיהם. יכול להיות שוודי אלן התכוון ליצור משהו עם משמעות. אבל זה קצת מתמסמס. "לרומא באהבה" מספר 4 סיפורים שונים, לא קשורים, ויש בהם את האלמנט של הפרסום. באחד מהם (הסיפור של בניני) המסר ברור יותר. בשאר פחות. ולכן הקישור בין הסיפורים עצמם קצת רעוע הפעם. אבל זה לא משנה לי.

זה לא משנה לי כל כך כי מה שיש הוא להמשיך לקרוא

סוף שבוע ירושלמי. חלק ב'

בלילה שבין שישי לשבת ישנתי את 6 השעות המטכ"ליות. לא להיט, אבל מספיק בשביל להכין את עצמי ליום ארוך נוסף של פסטיבל. אפילו הספקתי להכין לעצמי חביתה (טעימה. אני טוב בחביתות) לפני שיצאתי מהבית. ההקרנה הראשונה היתה ב-11:00 בבוקר. הגעתי בזמן, ונהניתי מאוד.

טעם החיים – אלקס דה לה איגלסיה (ספרד)

מנסרים את מוט הברזל שבראשו. "טעם החיים"

בסוף ההקרנה מישהו אמר: "זה אחד לאחד הקרנבל הגדול של בילי וויילדר". יש בזה משהו. ביקורת מלגלגת וחדה על התקשורת צמאת הסקופים ברוטב ספרדי-טראשי משהו. איש אחד נופל על פיגומים, ולא יכול לזוז בגלל מוט ברזל שתקוע בראשו. כל מאמצי החילוץ הופכים לקרקס תקשורתי מטורף, כמו שרק דה לה איגלסיה יודע. "טעם החיים" אולי לא הסרט הכי מקורי בעולם, אבל הוא מהנה מאוד. מפגש נוסף עם חבר ותיק, במאי קולנוע סוחף ופרוע. בסוף הסרט היו לי ממש דמעות בעיניים – כלומר, ממש נקשרתי רגשית לדמויות האלו, ולמרות הגישה הקומית והסרקסטית, יש כאן גם עבודת משחק, בימוי, וצילום משובחות. הכל מתוזמר ל להמשיך לקרוא

סוף שבוע ירושלמי. חלק א'

אתה מתכונן שבועות מראש. אתה גומע את רשימת הסרטים הממלאים את התכניה בשקיקה. מסמן, מוחק, בונה תכניות. אתה מזמין כרטיסים מראש (ומשקיע מאות שקלים שאין לך). אתה שוכר אוטו (ומשקיע מאות שקלים שאין לך). אתה מגיע לפסטיבל ירושלים ליום של 3 הקרנות, ומגלה שראית 3 סרטים, ולא אהבת אף אחד מהם. ולמרות זאת, עבר לי יום בנעימים.

וזאת תודות לידידי שהעבירו לי את הזמן בין ההקרנות. זה נחמד שיש חבר'ה שאפשר להתלונן בפניהם על איכות הסרטים שראית. אבל בשביל זה יש לי גם בלוג.

אז בואו נתחיל להתלונן

חתול להשכיר – נאוקו אוגיגאמי (יפן)

חתול להשכיר. קצת חמוד. קצת לא.

בלילה שלפני ישנתי רק שעתיים (אל תשאלו). אז כן, הייתי עייף. אבל במצב עניינים שכזה, איכות הסרטים בד"כ מתחדדת: אם הסרט טוב, אני מתעורר. אם הסרט בינוני ומטה – אני נאבק שלא להירדם. "חתול להשכיר" הוא מהסוג ה להמשיך לקרוא

פרסי אופיר 2012: מנתק המים

איש אחד מתחיל לעבוד כמנתק מים מטעם ההוצאה לפועל. אז הוא הולך לבתים של אנשים שלא שילמו את החשבון, ומנתק להם את המים. פעמים הוא עובד לבד, ללא הפרעה. פעמים אחרות הוא נתקל בהתנגדות פסיבית. ויש לפעמים שהוא נתקל בהתנגדות אלימה. אבל הוא מנתק מים. זה מה שהוא עושה.

המשפחה שלו אנמית. אשתו פותחת את הפה רק לאחר חצי סרט. הקשר האוהב, אם היה, מת מזמן. גם הבן המתבגר עושה כדרכם של מתבגרים – מתנכר. ויש גם בת טינאייג'רית שלא אומרת הרבה. אז הוא מנתק מים.

האיש הזה רוצה להשתייך. להשתייך לעם. הוא מרגיש שייך לאנשים הפשוטים, אבל הוא נתפס כנציג הממסד, הזה שמנתק את המים מטעם ההוצאה לפועל.

הפסקה האחרונה, אגב, היא פרשנות אישית שלי, והיא יכולה להיות נכונה כמו כל פרשנות אחרת. "מנתק המים" הוא סרט שלא מסביר את עצמו. הוא סרט של התבוננות, מבלי שכמעט קורים בו דברים. "מנתק המים" הוא סרט של התבוננות בשגרה, וגם כשכבר מתעוררים בו קונפליקטים קולנועיים, הם נפתרים עוד לפני שהתעוררת ואמרת : "הנה מתחיל להיות מעניין".

לקראת סוף הסרט יש סצינה להמשיך לקרוא