360: זאת הכלכלה, טיפש

לפני כעשור הגיע למסכים סרט פרוע, סוחף, אלים, מהמם. קראו לו "עיר האלהים". סרט על מלחמות הכנופיות הבלתי נגמרות בריו דה ז'נירו. הבמאי של הסרט הזה הוכיח כבר אז שליטה ברבדי נראטיב מרובים, ובצילום מהמם חושים. מאוד ציפינו להמשך. ואז הגיע הסרט הבא שלו: "הגנן המסור". לא ראיתי. אומרים שזה היה טוב, אבל כבר הוליוודי מדי (והוא הביא אוסקר, כנראה מוצדק, לרייצ'ל ווייז). עוד סרט שהוא עשה היה "על העיוורון", עיבוד כושל לספר של סאראמאגו. ועכשיו הוא חוזר עם סרט חדש שנקרא "360".

נתקלתי בשם הסרט הזה לפני כמה חודשים בסיור מקרי באינטרנט. נכתב שם שהסרט נחשף לראשונה כבר לפני שנה בטורונטו. רק עכשיו הוא יוצא להקרנות מסחריות. חשבתי שזה קצת מוזר שסרט של במאי מוערך מוחבא מעיני הקהל הרחב. ואז קראתי את הביקורות. אף אחד לא אהב את הסרט. וזה הפך להיות די ברור למה הסרט הזה לא מוצא מסך (הוא הופץ בארה"ב רק לפני כשבועיים, ורק בהפצה מוגבלת). ועדיין רציתי לראות את הסרט הזה. כל כך הרבה שחקנים מפורסמים, תסריטאי שאני מחזיק ממנו (פיטר מורגן, שכתב את "המלכה", "המלך האחרון של סקוטלנד" וגם את "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד) – כמה גרוע יכול להיות סרט של במאי שכבר עשה סרט אחד מצוין לפחות?

התשובה היא: יש גרועים ממנו, אבל פרננדו מיירלס הבמאי מאכזב שוב. "360" הוא סרט בלי טעם, בלי ריח. יפה לעין, אמביציוזי, אבל ריק, לא מרגש, ואפילו משעמם לעיתים. אני צריך לומר: אין לי בעיה עם סרטים מרובי קווי עלילה. אני דווקא אוהב אותם. סרטים כאלו מאפשרים לבמאי להוכיח יכולת תמרון בין מספר רב של דמויות וקווי עלילה. הוא צריך לדעת לערוך את הסיפורים בקצב נכון, כדי שנתעניין בסיפור שלפנינו מבלי לאבד עניין בסיפורים האחרים. הוא צריך לדעת לקשור את כל הסיפורים יחדיו (אם לא ברמה המיידית, אז לפחות ברמה התמאטית), והוא צריך להוכיח שכל תצוגת התכלית הזו של יכולת בימויית היא יותר מגחמה המכוונת להראות שהוא במאי מצוין. זאת אמורה להיות מיומנות קולנועית שבאה לספר לנו משהו על העולם. משהו שנמצא בגרעין של כל אחד מהסיפורים. יש טענה שריבוי הסיפורים הוא סגנון שהיה באופנה ("תמונות קצרות", "אהבה נושכת"), וכבר נמאס ממנו. אני לא מסכים. אם סרט שבנוי כך עשוי טוב, אז הוא טוב. אין לי בעיה עם הסגנון. אבל "360" הוא סרט כזה שעשוי לא טוב.

אנת'וני הופקינס ב"360". הוא טוב, הסרט לא.

בעקרון, "360" הוא סרט חובק עולם המספר כמה וכמה סיפורים שונים על ניצול. עשירים שמנצלים את העניים. המערב העשיר שמנצל את המהגרים מהמזרח שרק רוצים להתעשר. יש צידוק לסרט סובב עולם שבודק את יחסי הגומלין הבינלאומיים. אבל האנשים שבתוך העיקרון הכלכלי הזה הולכים לאיבוד ב"360". יש טעימות מהסיפורים. אין ממש סיפור שסוחף, מרגש, מעניין. וזה חבל מאוד. זה חבל כי היה כאן פוטנציאל גדול.

יש כאן להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע צ'כי: להתעורר אתמול

הי, יש פסטיבל קולנוע צ'כי בסינמטקים. לא כל כך כותבים על זה. אפילו אני, שאוהב סרטים צ'כים, לא הולך לראות אותם. אולי זה בגלל שהמבחר המוצג לא דגדג לי. אולי בגלל שהיה נדמה לי שעד כמה שאני מבין, לא הביאו לכאן את הטוב ביותר מהתוצרת הצ'כית בשנים האחרונות. ואולי לצ'כים בשנים האחרונות לא היה באמת במה להתגאות, קולנועית.

אבל בשבת קמתי מהשעמום של אוגוסט שאפף אותי, והלכתי לראות את אחד הסרטים שהוצגו במסגרת הפסטיבל הזה. ואכן, זה היה סרט חביב למדי. שום דבר עמוק או חשוב, אבל סרט נעים שמעביר שעתיים בכיף. חוויה לא מחייבת, שלא ממש חייבים לראות, אבל על רקע היובש הקיצי בבתי הקולנוע עכשיו, היה בזה גם משהו מרענן למדי.

"להתעורר אתמול" מספר על בחור רווק שבתחילת הסרט חברתו הנוכחית נפרדת ממנו על רקע האינפנטיליות שלו, וחוסר רצינותו. בשיחה עם חבר הוא נשאל "מתי באמת היית מאוהב בפעם האחרונה", והוא נזכר בבחורה ההיא מהתיכון שהוא היה הרוס עליה, אבל לא ידע איך להשיג אותה. ואז, דרך מסע בזמן, הוא חוזר אל ימי התיכון, ומנסה לכבוש אותה. יש לו חודש, ובחודש הזה, עם תודעת המבוגר, אבל עם גוף נערי, הוא מנסה טקטיקות שונות כדי לזכות בנערת חלומותיו.

מצחיק ורומנטי. "להתעורר אתמול"

אחלה תקציר לסרט. והאמת ש להמשיך לקרוא

הואלס האחרון: רגיש, אבל גם רגשי וצומי

סיפור מוזר, מה שקרה עם הסרט הזה. לפני כמעט שנה, בפסטיבל טורונטו 2011, נחשף הסרט הזה לראשונה. הציפיות היו גדולות. הבמאית, שרה פולי, שהיא גם שחקנית מוערכת (בצדק), יצרה בשנת 2006 סרט יפהפה ומרגש שנקרא "הרחק ממנה". הסרט ההוא זכה להערכה רבה ומוצדקת, ואפילו הביא מועמדות לאוסקר לשחקנית הראשית שבו (ג'ולי כריסטי. היא גם היתה הפייבוריטית לזכות, אבל בסוף הפסל נחטף מידה ע"י מריון קוטיאר על תפקידה כאדית פיאף ב"חיים בורוד"). לכן מובן מאליו שסרט חדש של שרה פולי מאוד סיקרן. אבל התגובות היו מעורבות, וזכרו של הסרט הזה עומעם. כשהגיע זמנם של טקסי האקדמיות הקנדיות, הסרט הזה כמעט ולא היה מועמד לשום דבר. אבל עכשיו הסרט יוצא להקרנות מסחריות ברחבי העולם, והתגובות דווקא חמימות למדי. והנה הוא גם מגיע לישראל. ורק אחרי שראיתי אותו אני יכול לומר שאני מבין את התגובות המעורבות לגביו. מצד אחד, קשה להתנגד ליופי ולעדינות של הסרט הזה. מצד שני, הוא יפה מדי, מתפנק מדי, מלוקק למדי אפילו. אני יצאתי מההקרנה מאוד מסויג ממנו.

אישה פוגשת גבר שדי מעצבן אותה. אח"כ היא עולה על טיסה הביתה. הגבר ההוא מתיישב על ידה. מתברר שהוא דווקא לא כל כך מעצבן, ואפילו נחמד למדי. הם נוחתים. היא לוקחת מונית הביתה, ומתברר שהוא השכן החדש שלה. אבל היא נשואה, ולא יכולה לפתח קשר איתו. ובכל זאת היא נמשכת אליו. וזהו כל הסרט – המשיכה שלה אליו, למרות שהיא נשואה. נשמע כמו דרמה טובה, ובמידה מסוימת, זה באמת ככה. שרה פולי מפגינה רגישות גבוהה בתיאור חיי הנישואים. השיחות שלהם, השגרה, והאהבה הפשוטה של שני אנשים פשוטים – הכל עובר את המסך בצורה יפהפיה.

אבל

משהו שם בכל זאת לא עובד. יש בעיה. יש משאב יקר שנקרא זמן. ובחיינו אנחנו לא תמיד יודעים לנצל אותו עד תומו. הרבה דברים שאנחנו רוצים אנחנו לא מספיקים. כי יש לנו עבודה. כי יש לנו התחייבויות קודמות כלפי כל מיני אנשים אחרים. כי יש רק 24 שעות ביממה. וכאן? הגבר (סת' רוגן, בהופעה רגועה וכובשת) כותב ספרי בישול למחייתו. הוא מבלה את רוב זמנו בבית, מבשל, ובעצם מנסה מתכונים לספר הבא שלו. והיא – לא ברור מה היא. בסצינה הראשונה בסרט נדמה שהיא עובדת בעבור איזשהו מוזיאון הסטורי. וזהו. לא מדברים על זה כל הסרט. היא כאילו חיה מהאויר. כתוצאה מכך, היא מצטיירת כדמות תלותית, ואפילו אינפנטילית. היא כל הזמן רוצה אהבה. יש רגעים שבעלה נענה לה בשמחה, ומחזיר לה אהבה, ויש רגעים שהוא אומר לה – לא מתאים עכשיו. אני עייף. או: אני בדיוק מבשל עכשיו. תזהרי, זה חם. ולא ממש ברור מה קורה עם האשה. הוא לפעמים עסוק. היא אף פעם לא עסוקה.

הוא אוהב אותה והיא אותו. זה נחמד. זה נחמד. זה נחמד. אבל האמת היא ש…

אולי הבחירה של שרה פולי ב להמשיך לקרוא

סרט קצר: הלב של העולם (גיא מדין)

ועוד מעדן לסינפילים

אני מודה: גיא מדין הוא אחד מאותם במאים ששמעתי עליהם לא מעט, אבל כמעט ולא ראיתי סרטים שלהם. למעשה ראיתי רק אחד כזה, משהו שנקרא "המוסיקה העצובה ביותר בעולם", והוא היה מעניין, אבל לטעמי הסיפור שלו לא החזיק את אורכו של כל הסרט. ועדיין, לפי מה שהבנתי, הסיפור עם מאדין הוא יותר הסגנון. מאדין 'מלכלך' את הפריימים שלו בכוונה. הוא רואה את העולם שלו בשחור לבן שרוט וישן. הוא עושה היום סרטים שבכוונה נראים כמו מאז. יש בו איזושהי נוסטלגיה לאסתטיקה של הקולנוע הישן, של פעם, אבל בניגוד ל"ארטיסט", זוכה האוסקר דהשתא, שהתרפק על הסרט האילם במתיקות נעימה, הקולנוע של גיא מדין מעז לפלרטט עם ז'אנרים שונים של קולנוע, ולאו דווקא מיינסטרימים.

הסרט הקצר המובא כאן הוא התקפה רבתי על החושים. המוסיקה הסוערת, החיתוכים המהירים והאינסופיים, העברת הסיפור בחלקו דרך כיתוביות, ובחלקו דרך תמונות – והכל אנרגטי מאוד, סוחף מאוד. הרעיון מבריק: אישה שחוקרת את בטן כדור הארץ, את לב האדמה, מגלה שהכוכב שלנו חולה במחלת לב, ונותר לנו יום אחד לחיות. ובינתיים עליה לבחור בין שני גברים שאוהבים אותה: עם מי מהם תבלה את היום האחרון שלה עלי אדמות? הסרט הופק בשנת 2000, השנה שבה דיברו הרבה על אפוקליפסה, לעיתים עם רפרנסים דתיים, וגם לזה יש התייחסות כאן. ויש גם פתרון (סנטימנטלי למדי): הקולנוע (והאמנות) הם הלב הפועם של העולם. הם הישועה.

מי שמכיר קצת קולנוע יגלה כאן גם חידון ציטוטים (למשל: הפתיחה עם העין – רפרנס ל"כלב אנדלוסי", אני חושב), אבל גם מי שלא מכיר קולנוע ישן – יש כאן סרט קצר לא קונבנציונלי שכדאי לראות.

אני מניח שמי שמכיר את הסרטים של גיא מדין לא יקפוץ מכסאו, אבל כל מי שפחות מכיר אותו (כמוני), או לא מכיר אותו בכלל, יחווה כאן שש דקות יוצאות דופן. להמשיך לקרוא

פרס אופיר 2012: המועמדויות, המחשבות שאחרי

תראו מה זה. אני שרפתי שעות על גבי שעות. ראיתי את כל 29 הסרטים שבמירוץ. ויתרתי על ימי עבודה. ראיתי גם סרטים מצוינים, אבל גם כמה ממש גרועים. ועמדתי בכך בגבורה. אבל כשמגיע יום הכרזת המועמדויות, היום שמצמצם את הרשימה לחשובים ביותר – כשמגיע היום הזה, אני לא בסביבה בכלל. אני AWOL. אני נעדר.

אני עם כאב ראש. עם בלגן עצום בגלל מעבר דירה. ובלי אינטרנט (והכל קשור, כמובן. ואגב, לא מומלץ לקבל כאב ראש כשאתה במעבר דירה. האקמול היה עדיין באיזשהו ארגז שלא נפרק, ולא מצאתי אותו).

בקיצור, במקום לעקוב אחרי הכרזת המועמדויות בציפייה דרוכה, הייתי מנותק מהעולם, לא ממש בקו הבריאות, ועם הר ארגזים שצריך לפרק. בלגן.

ועכשיו, כשהדברים מתחילים להסתדר (עדיין לא סידרתי את כל הבלגן, אבל את חלקו כן. ואני מרגיש יותר טוב. והטכנאי הנחמד של "הוט" התקין לי אינטרנט), עכשיו אני יכול לעבור על רשימת המועמדויות ולראות מה קורה שם.

אז ככה: במבט ראשון להמשיך לקרוא

איה: ספונטניות נגד תכנון מראש

בסינמטק ת"א יוקרן בימים הקרובים "איה". מדובר בסרט ישראלי קצר (כ-40 דקות) שמתפקד כיחידה נפרדת, כלומר, כסרט בפני עצמו, אבל גם כאיזושהי הקדמה ליצירה הגדולה באמת שעוד תבוא – הפיצ'ר. אז אם בא לכם לראות סרט טוב ויפה, אבל גם לומר בעוד כמה שנים – אה, כן, הייתי שם כשהם עוד היו קטנים – בואו לראות את "איה".

"איה" בעיניי הוא סרט קצר שבאמת מודע לעצמו. יש לו תובנה קטנה על החיים, ובעזרת סיטואציה מיניאטורית הוא מנסה לבחון אותה: האם נכון יותר לחיות בצורה ספונטנית, ללכת עם הלב, או לתכנן את הכל, ולחיות עם עכבות. ובשולי הדברים – האם זה האופי הישראלי – ההימור על החיים, והאם זהו האופי האירופי – העכבות. ומה נכון יותר?

כיאה לסרט קצר, מדובר בסיטואציה קטנה: שתי דמויות בלבד, שני שחקנים בלבד מאכלסים את רוב הסרט. היא מגיעה לנמל התעופה לאסוף מישהו. בגלל צירוף מקרים משעשע, היא אוספת מישהו אחר. וכל הסרט הוא האינטראקציה בין האירופי המכובד שבא לשפוט בתחרות פסנתר בירושלים לבין הישראלית שיצאה להרפתקאה – הלכה עם צירוף המקרים המוזר, ואספה איש שאינו מכירה אל מקום שלא תכננה להגיע אליו מלכתחילה.

האיש האירופי מנומס – וגם היא. אבל השיחות ביניהם, והאינטראקציה שתבוא בעקבותן תבחן את נושא הספונטניות. כך שתי הגישות יתמוססו זו אל תוך זו עד שבסוף יגיע זמן ההחלטה – ספונטניות עד הסוף – או בכל זאת לחיות לפי החוקים.

הספונטנית והמעונב. מתוך "איה"

"איה" הוא להמשיך לקרוא

סרט קצר: תהילת עולם (רוי אנדרסון)

הפעם משהו לסינפילים מושבעים.

רוי אנדרסון הוא במאי שוודי ייחודי. באי הפסטיבלים מכירים את "שירים מהקומה השנייה" שלו משנת 2000, שדן באפוקליפסה , ואת "אתם, החיים" משנת 2007, שדן בטבע האנושי הלא ממש מרנין לדעתו של אנדרסון. שני הסרטים האלו נעשו בסגנון לא שגרתי: הם מורכבים משוטים בודדים (כל סצינה – שוט אחד). בהרבה מקרים הדמויות מדברות ישירות למצלמה בסוג של מונולוג משונה. והגאונות של אנדרסון מתבטאת בעיקר בהעמדת המצלמה (הסטטית בד"כ), בסידור האובייקטים בפריים בסדר מופתי, ובעיקר בתכנון ההתרחשויות, בקדמת הפריים, ובעיקר ברקע. תמיד ישנה הפתעה מאחור, והקדרות משולבת לא פעם בהומור יבש אך מצחיק מאוד (הנה קטע מ"שירים מהקומה השניה" להמחשה).

אנדרסון לא עושה הרבה סרטים. למעשה, הוא ידוע יותר כבמאי פרסומות, אך גם שם ניכר סגנונו הייחודי: רובן בשוט אחד. רובן סטטיות. ברובן מתרחשים דברים לא צפויים. הנה דוגמא (החלק הראשון הוא סדרה של  פרסומות לביטוח. החלק השני הוא סדרה של פרסומות ללוטו השוודי).

אנדרסון כבר מתקרב לגיל גבורות. בשנה הבאה הוא יהיה בן 70. את הסרט הקצר שכאן הוא ביים ב-1991. ונדמה שהוא רק הופך לרלוונטי יותר עם הזמן. "תהילת עולם" קושר בין עושר, גרגרנות (שנגרמת מהצורך האנושי לא להסתפק במה שיש, גם אם מה שיש הוא הרבה) – והתוצאה של זה – אכזריות כלפי אחרים.

סצינת הפתיחה היא אכזרית במיוחד, וקשה מאוד לצפייה. היא אפילו נאצית במהותה. אבל זהו הדבר החריף שאנדרסון רוצה לומר כאן: הטייקונים העשירים מסוגלים לבלתי יתואר.

לא צפייה קלה, "תהילת עולם" (שבעיקרו סובל ממחסור חמור בהומור הידוע של אנדרסון), אבל הגאונות של הבמאי הזה נראית גם כאן. כדאי (אבל רק לבעלי קיבה מאומנת). להמשיך לקרוא