השלמות: המשימה X ואלנבי רומנס

איזה חודש משעמם זה אוגוסט. אין מה לראות בקולנוע. בסוף השבוע הזה מגיע "זכרון גורלי". בסופ"ש הבא "הבלתי נשכחים 2". סרטי פופקורן שאין לי מה לעשות איתם. אח"כ עולה "רווקה פלוס" הנוראי של קוסשוילי, ו"היו זמנים באנטוליה" היפה של נורי בילגה ג'יילאן (באיחור של יותר משנה). רק "הואלס האחרון" של שרה פולי מסקרן אותי החודש. בתחילת החודש הבא מגיע "2 בלילה". עד אז די שומם בגזרת ההפצה בארץ.

אז בינתיים לקחתי לי קצת זמן, והצלחתי להשלים פערים. צפיתי בשני סרטים שחמקו ממני. אחד מהם הוא המועמד ה-29 לפרס האופיר, "המשימה X".

אין הרבה מה לומר על הסרט הזה. זה לא סרט קולנוע. זה סרט הדרכה של המרכז לקבלה, או משהו כזה. הוא דידקטי, עם מעט מאוד עלילה, אבל עם הסברים מפורטים (כולל דיאגרמות והדגמות גרפיות אחרות) על תורת העולם, איך הוא פועל, ועל הכוח העליון שמניע את העולם. וכאן נכשל יובל עובדיה, הבמאי/ תסריטאי/ שחקן: הרי אחד המשפטים שהוא עצמו אומר בסרט הוא: "במקום שנגמר השכל, שם מתחילה האמונה". אבל רוב הסרט הזה פונה לשכל. להסברים שכלתנים על האמונה. וזה עובר לי מעל הראש. הרי אין ממש סיפור בסרט הזה. הסיטואציה עצמה לא אמינה: רוב הסרט הוא תיאור של חקירה במתקן שב"כ. לא סביר במיוחד, ודי מגוחך. ובעיקר מגוחכת הופעתו התיאטרלית של דני שטג, עם טקסטים בלתי נגישים בעליל.

הו, כוח עליון. מתוך "המשימה X"

ובכלל, יש לי רתיעה מכל מיני מחזירים בתשובה. אנשים שיודעים מעל ומעבר לכל ספק איך העולם בנוי, ומה עומד מאחורי סוד הקיום. אני מציע לעובדיה להעיף מבט בסרט שנקרא "המשחק" של במאי אחד קצת יותר ידוע, דיויד פינצ'ר שמו. הסרט הזה מקדש את הספק. את העובדה שלכל אדם יש סט של אמונות, אבל על כולן ניתן לערער. והכל עטוף שם בעלילת מתח מרתקת. לכן כשאדם ניגש אלי ורוצה לשכנע אותי שאמונותיו הן האמת האבסולוטית, אני מגרש אותו מפני. כי יכול להיות שהוא צודק. אבל גם מאוד יכול להיות שלא. כסרט נטו אין ל"משימה X" מה למכור. ולדעתי, גם לא כמניפסט אמוני. לא השתכנעתי.

"אלנבי רומנס"

אחד הסרטים שיותר אהבתי מכל הסרטים הישראלים החדשים של השנה היה "יותר איטי מלב". בפוסט שהקדשתי לו הבעתי משאלה שמישהו יסדר לי עותק של סרטם הקודם של הבמאים, ינאי גוז ויוני זיכהולץ. וזה אכן קרה. וצפיה בסרט הזה השלימה לי את התמונה. מסתבר שלמרות ש"אלנבי רומנס" הוא בעיניי סרט בוסרי, יש לבמאים האלו, ממש כמו ב"יותר איטי מלב", תחושה חזקה של מקום. הם משוררים אורבנים של תל אביב.

רומנטיקה בחלקים הפחות יפים של העיר. מתוך "אלנבי רומנס"

תענוג להסתכל על שני הסרטים שלהם, ולראות תל אביב מוכרת, ועם זאת, כזאת שלא מוכרת. לצד שכיות החמדה של העיר, גוז את זיכהולץ מקפידים להביא גם את העולם הנסתר מהעין (מועדני רוק זניחים ב"יותר איטי מלב", אנשים זרוקים, שיכורים, ומסוממים ב"אלנבי רומנס"). ומעבר לסביבה, יש לגוז את זיכהולץ נשמה רומנטית. סצינת הכוכבים הזוהרים הנזרקים אל המים היא מהמקסימות שראיתי השנה (באיחור של כמה שנים, ובכל זאת). אז מה שנשאר עכשיו הוא רק לדאוג ששני הבמאים האלו יעשו סרטים ברווחים פחות גדולים (נגיד, פיצ'ר כל שנתיים). הם יכולים להיות הוודי אלן של תל אביב. משוררים רומנטים של עיר, עם לב חם אבל גם עם טוויסט אפל (והפטאליות, הנוכחות של המוות, ב"יותר איטי מלב" הופכת את הסרט הזה למשהו גדול יותר מסך חלקיו).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s