360: זאת הכלכלה, טיפש

לפני כעשור הגיע למסכים סרט פרוע, סוחף, אלים, מהמם. קראו לו "עיר האלהים". סרט על מלחמות הכנופיות הבלתי נגמרות בריו דה ז'נירו. הבמאי של הסרט הזה הוכיח כבר אז שליטה ברבדי נראטיב מרובים, ובצילום מהמם חושים. מאוד ציפינו להמשך. ואז הגיע הסרט הבא שלו: "הגנן המסור". לא ראיתי. אומרים שזה היה טוב, אבל כבר הוליוודי מדי (והוא הביא אוסקר, כנראה מוצדק, לרייצ'ל ווייז). עוד סרט שהוא עשה היה "על העיוורון", עיבוד כושל לספר של סאראמאגו. ועכשיו הוא חוזר עם סרט חדש שנקרא "360".

נתקלתי בשם הסרט הזה לפני כמה חודשים בסיור מקרי באינטרנט. נכתב שם שהסרט נחשף לראשונה כבר לפני שנה בטורונטו. רק עכשיו הוא יוצא להקרנות מסחריות. חשבתי שזה קצת מוזר שסרט של במאי מוערך מוחבא מעיני הקהל הרחב. ואז קראתי את הביקורות. אף אחד לא אהב את הסרט. וזה הפך להיות די ברור למה הסרט הזה לא מוצא מסך (הוא הופץ בארה"ב רק לפני כשבועיים, ורק בהפצה מוגבלת). ועדיין רציתי לראות את הסרט הזה. כל כך הרבה שחקנים מפורסמים, תסריטאי שאני מחזיק ממנו (פיטר מורגן, שכתב את "המלכה", "המלך האחרון של סקוטלנד" וגם את "מכאן והלאה" של קלינט איסטווד) – כמה גרוע יכול להיות סרט של במאי שכבר עשה סרט אחד מצוין לפחות?

התשובה היא: יש גרועים ממנו, אבל פרננדו מיירלס הבמאי מאכזב שוב. "360" הוא סרט בלי טעם, בלי ריח. יפה לעין, אמביציוזי, אבל ריק, לא מרגש, ואפילו משעמם לעיתים. אני צריך לומר: אין לי בעיה עם סרטים מרובי קווי עלילה. אני דווקא אוהב אותם. סרטים כאלו מאפשרים לבמאי להוכיח יכולת תמרון בין מספר רב של דמויות וקווי עלילה. הוא צריך לדעת לערוך את הסיפורים בקצב נכון, כדי שנתעניין בסיפור שלפנינו מבלי לאבד עניין בסיפורים האחרים. הוא צריך לדעת לקשור את כל הסיפורים יחדיו (אם לא ברמה המיידית, אז לפחות ברמה התמאטית), והוא צריך להוכיח שכל תצוגת התכלית הזו של יכולת בימויית היא יותר מגחמה המכוונת להראות שהוא במאי מצוין. זאת אמורה להיות מיומנות קולנועית שבאה לספר לנו משהו על העולם. משהו שנמצא בגרעין של כל אחד מהסיפורים. יש טענה שריבוי הסיפורים הוא סגנון שהיה באופנה ("תמונות קצרות", "אהבה נושכת"), וכבר נמאס ממנו. אני לא מסכים. אם סרט שבנוי כך עשוי טוב, אז הוא טוב. אין לי בעיה עם הסגנון. אבל "360" הוא סרט כזה שעשוי לא טוב.

אנת'וני הופקינס ב"360". הוא טוב, הסרט לא.

בעקרון, "360" הוא סרט חובק עולם המספר כמה וכמה סיפורים שונים על ניצול. עשירים שמנצלים את העניים. המערב העשיר שמנצל את המהגרים מהמזרח שרק רוצים להתעשר. יש צידוק לסרט סובב עולם שבודק את יחסי הגומלין הבינלאומיים. אבל האנשים שבתוך העיקרון הכלכלי הזה הולכים לאיבוד ב"360". יש טעימות מהסיפורים. אין ממש סיפור שסוחף, מרגש, מעניין. וזה חבל מאוד. זה חבל כי היה כאן פוטנציאל גדול.

יש כאן שורה ארוכה של שחקנים מפורסמים, כל אחד משתדל לתת הופעה מכובדת. יש כאלו שגם עושים עבודה מצוינת למרות התסריט העני. לאנת'וני הופקינס, למשל, יש מונולוג יפהפה שהיה יכול לרגש אם היינו יודעים על הדמות שלו קצת יותר. או מארק איווניר שלנו. הוא מופיע בסרט בתפקיד קטן (לקראת הסוף) כמאפיונר רוסי קצר רוח. בדקות המסך המועטות שלו הוא מפגין שוב את הכריזמה האדירה שלו. אבל חוסר ההתעמקות של מיירלס בסיפור שלו גורמת לו להיראות מגוחך למדי, גרוטסקי אפילו. כך כל הסיפורים בסרט הזה: נגיעות, טעימות של סיפורים. לא מספיק כדי לערב אותי בחייהם של האנשים. כך יוצא שיש כאן אולי דיון אקדמי מעניין על כלכלה בעידן המודרני, אבל הדיון הזה לא מתועל אלי, הצופה, דרך דמויות בשר ודם, ולכן אני נותר אדיש רוב הזמן.

מיירלס גם עושה טעות בימויית כשהוא מנסה להדק את הסיפורים באמצעות העברת סאונד מהסצינה הבאה אל הסצינה שבה אנו צופים כעת. למשל: אנו נמצאים ברחוב, צופים בהתרחשויות השונות של התנועה הסואנת. ברקע אנו מקשיבים לשיחה שמתנהלת בין הדמויות שאנו נראה בסצינה הבאה. זוהי טקטיקה ידועה ומוכרת "לכווץ" זמן קולנועי, אבל השימוש בה נעשה בד"כ לשנייה או שתיים. מילה או שתיים. לא כמה משפטים. ברגע שאנו שומעים אדם מדבר, אבל לא רואים אותו, אנו מאבדים קשר רגשי איתו (ולא מדובר בוויס-אובר של מספר, אלא בשיחה שאנו לא רואים את הדוברים בה). מכיוון שהטריק הזה חוזר מספר רב של פעמים בסרט אני מסיק שזו היתה טקטיקה של עריכה, ולטעמי זו היתה טקטיקה שגויה. העובדה שלא התחברתי רגשית אל אף אחת מהדמויות המרובות בסרט ניתן לייחס גם לטעות הזו.

בנוסף, בחירות המוסיקה של מיירלס מרגישות לי כמניירה. למה בכל פעם שסיפור מתרחש בפריס, צריך לשמוע שיר צרפתי ברקע? יש משהו לא אחיד בשימוש במוסיקה. זה כאילו מתאים, אבל זה יותר מתחכם מאשר באמת נוגע. פיטר מורגן, התסריטאי, מנסה את כוחו פעם שניה בסגנון הסיפורי המרובד. בפעם הקודמת הוא כתב סרט שהפך בידיו של קלינט איסטווד ל"מכאן והלאה" המרגש. שם היו שלושה סיפורים, וכל אחד מהם קיבל את הזמן שלו, ואת העומק שלו. ולכן הוא גם ריגש (למרות שהסוף היה מתקתק מדי). כאן יש הרבה יותר סיפורים, ועל כל אחד מהם הוא עובר ברפרוף. אין ממש הרגשה של היכרות עם הדמויות.במיוחד הדבר נוגע לסיפור הצרפתי שתופס את זמן המסך הקצר ביותר. כמעט ולא מכירים את הדמויות, וכבר מגיעים לרגע השיא. ההוכחה לעליונות של המערב העשיר על המזרח העני. אז ברמת העקרון אני מבין את הסרט. רגשית הסרט הזה לא עובד. מה גם של"360" יש שני סופים: אחד טוב ואחד לא טוב. באחד מהם הדמויות מצליחות לצאת ממעגל הניצול האין סופי, ובסוף השני הריקוד האכזרי הזה ממשיך. סוף אחד אופטימי וסוף אחד פסימי. מרגיש לי כמו חוסר החלטיות מיותר.

למעט כרבע שעה שבה הסרט נתקע בנמל תעופה, יש קצב סביר ל"360", וגם צילום יפה לעין. יש אפילו הברקה בימויית מרהיבה למדי (הרינגטון). אבל התוצאה הכללית מאכזבת, מכיוון שיש כאן רעיון טוב, ולא מעט כשרון, אבל הרעיון לא מפותח מספיק, לא אפוי מספיק, ולכן הוא גם חסר טעם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “360: זאת הכלכלה, טיפש

  1. הסיום חסר ההחלטיות מציאותי ולא מנסה לטעון שיש באמת תשובה אחת.התזזיתיות מדגישה את הניכור בעולם שבו תמיד יהיו מנצלים ומנוצלים שאף אחד לא באמת מתעניין בגורלם.
    המטרה אקדמית והדיון המתעורר ממצה את המטרה של מי שעסקו במלאכה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s