סרט קצר: אי הבנות (בונג ג'ון הו)

אני נעדר לכמה ימים. אני במילואים. אז בינתיים הכנתי מעדן כפול ומכופל. לא סרט קצר אחד, כי אם ארבעה.

בונג ג'ון הו הוא לטעמי מבכירי הבמאים היום בעולם. וזה קשה להסביר למה. הוא סוג של סטיבן ספילברג בקוריאנית. הוא קומונקיטיבי ורחוק מקולנוע מהורהר ו"אמנותי", אבל את מה שהוא עושה, הוא עושה מצוין. אם הוא היה מביים באנגלית, גם אתם הייתם מכירים את שמו מזמן (והוא אכן עובד על סרט באנגלית, שיצא בשנה הבאה). לראשונה נפגשתי בו כשראיתי את "זכרונות של רצח" המצוין, שמתאר חקירה משטרתית שלומיאלית שקרובה מאוד לפיצוח, אבל הפתרון חומק מידי השוטרים (כמה שנים לאחר מכן הגיע למסכים "זודיאק" של דיויד פינצ'ר, שסיפר סיפור דומה באנגלית). "המארח" מ-2006 היה סרט מפלצות גרנדיוזי שגם השתמש באלמנטים של משפחה לא מתפקדת, והמיקס הזה הדהים אותי. וסרטו האחרון מ-2009, "אמא" הוא סיפור מחריד ונפלא על אשה שתעשה את הכל כדי לשחרר את בנה מחשד לרצח. כבר מסצינת הפתיחה המפתיעה ניתן לראות את שאר הרוח המנחה את הבמאי הנהדר הזה.

אז הנה נברתי ברשת, ומצאתי את סרט הגמר של בונג ג'ון הו מהאקדמיה הקוריאנית לקולנוע ב-1994. ולא מדובר בסרט גמר אחד, אלא ב-4 פרקים קצרים המאוגדים תחת כותרת אחת : "אי הבנות". טעויות אנושיות הגורמות לחיכוכים וסתם מריבות, וכשהכל מצטבר זה יכול להיגמר רע.

פרק ראשון להמשיך לקרוא