סיפור מלכותי: העם רוצה צדק חברתי. האצילות מתנגדת.

לגמרי ברור לי מה היה הניצוץ שהצית את הפרויקט הזה. מדובר בדרמה תקופתית (הידועה גם בשמה המזלזל "דרמת תלבושות") המתרחשת במאה ה-18. אבל ברור לי לחלוטין שבסרט הזה ניסה הבמאי להגיד משהו רלוונטי מאוד לימינו. אבל יש בעיה: משהו חסר.

מתחילת הסרט ועד סופו שחררתי אין סוף אנחות של הנאה (ככה בשקט. בכל זאת, לא נעים). אני סאקר של דרמות תלבושות. וב"סיפור מלכותי" מדובר בדרמה תקופתית מפוארת במיוחד: המרחבים המוריקים, התלבושות הנפלאות, המנהגים השמרניים שמתחתם מתחבאות תשוקות בוערות – כל אלו מתוארים בסרט הזה בדיוק רב ומפעים. הכל עשוי לפי הספר, או שמא יש לומר – מהבחינה הזו "סיפור מלכותי" כותב גרסה חדשה של הספר הזה. באמת פאר היצירה. ובנוסף, בתפקידים הראשיים של המלכה ואהובה משחקים שני שחקנים מצוינים: אליסיה ויקאנדר הצעירה היא ללא ספק תגלית שאחפש מעתה. שילוב לא שכיח של עוצמה ועדינות (אה, כן. ויופי) יוצרים דמות נשית ראשית שיודעת להסתדר בתוך עולם גברי קשוח, וגם לספק את תשוקותיה, גם אם הן אסורות. בתפקיד אהובה מופיע מאדס מיקלסן, סוג של משה איבגי דני. הוא כבר פרץ את גבולות ארצו, והופיע בתפקיד די ראשי באחד מסרטי ג'יימס בונד האחרונים. אני מכיר אותו גם מסרטיה של סוזאן ביר "אהבות פתוחות" ו"אחרי החתונה". ההופעה הבטוחה בעצמה שלו יוצרת דמות שיודעת לאן היא הולכת ומה היא צריכה, ועם זאת, הוא יודע להעביר ללא מילים את סערת האהבה שעוברת עליו. סצינת הריקוד ביניהם באמצע הסרט מהווה שיא יפהפה של משחק, עיצוב אמנותי, ובימוי רגיש.

רומנטיקה, שחקנים, תלבושות. "סיפור מלכותי".

הבעיה מתחילה ב להמשיך לקרוא