עסקה מגונה: טעימות

מכירים התחלות של סרטים (אמריקאים, בעיקר)?

זה מתחיל, בד"כ, במונטאז' מהיר עם הדמויות הראשיות, ועם מוזיקה.שום דבר לא עמוק במיוחד, או דרמטי במיוחד. רק כמה טעימות מהדמויות הראשיות לפני שנכיר אותן לעומק. לפני שנוכל להתרגש ולצחוק מהדברים שקורים לדמויות האלו.

זה "עסקה מגונה". טעימות. כל הסרט. טעימות. כאילו לא קורה כלום. וגם כשקורה, זה מרגיש כאילו אני רק בפריוויו של הדברים החשובים באמת. והמוסיקה.הסרט הזה טובע במוסיקה. כל הזמן מוסיקה. כמעט ואין רגע שקט.

ואז נגמר הסרט. בלי שבאמת התרגשתי. פוף. סתם ככה עברו להן שעה וחצי.

האמת היא שיש סצינה אחת מצוינת בסרט לטעמי. אחת. סצינה שהיא לטעמי בית ספר למשחק. והיא, כמובן, מתרחשת לצלילי השקט (עד כמה שיום בפארק יכול להיות שקט. אבל לפחות העורך המוסיקלי הלך לנוח לכמה דקות). השם בריט מרלינג מצלצל כבר בבלוגי קולנוע כבר שנה. אני התוודעתי אליה רק כאן, בתפקיד ביתו של ריצ'ראד גיר, הגיבור הראשי. במהלך הסרט היא מגלה אי סדרים כספיים בספרים, והיא מבקשת מאביה, הבוס שלה, ומנהל החברה הסברים. הוא פותר אותה ב"יהיה בסדר". הסצינה המדוברת היא סצינת הוידוי. יותר מזה, זו סצינה של התפכחות. של אכזבה. של הכרה שהאבא הגדול והאהוב לא מושלם. להפך. הוא רחוק משלמות, והוא אף עובר על החוק. במאות מיליונים. וההעמדה של הסצינה הזו היא בית ספר למשחק: הוא יושב רוב הסצינה, היא עומדת. היא צועקת, הוא לכאורה רגוע. ואז הוא קם בשביל להוכיח נקודה, ואז מתיישב בחזרה. ניתוח הסצינה הזו בבתי ספר לקולנוע, יחסי הכוחות המשתנים תוך כדי הסצינה – זה חומר מרתק. השאלה אם סצינה של כ-4 דקות באמת שווה את הכסף שלכם. כי חוץ מהסצינה הזו זה סרט מימי ביותר. לא רע מדי. לא טוב מדי. שוחה במים בינוניים עד שנגמר.

בוא נרד לפארק – רגע, אני רק אמעול בעוד 20 מיליון דרך הטלפון. כבר מגיע.

וצריך גם לומר: יש להמשיך לקרוא