פרסי אופיר 2012: פוסט מורטם

הפוסט הזה מוגש בחסות עצמי.

מה לעזאזל זה היה?

מי זה היה שחשב שיום שישי בצהרים הוא הזמן האידאלי לקיום טקס פרסים?

במקום שאנשים יתכוננו לשבת כמו שצריך, הם היו צריכים לשבת באולם ולזייף שהם מתעניינים במה שקורה מולם. זה היה טקס בהפקה מפוארת, אבל עם תוכן ישנוני. כמו שחקן שנפגש עם טקסט בפעם הראשונה, בקריאה הראשונה, וכבר צריך להוציא לפועל את הופעת חייו. דיסוננס היסטרי. אני מניח שזה קרה בגלל שאחד החסרונות של טקס האופיר הוא שהתאריך שבו הוא מתקיים נקבע בערך שלושה ימים וחצי לפני. האקדמיה האמריקאית יודעת כמעט שנה מראש מתי ואיפה יתקיים הטקס, מי ינחה, מי יפיק, ואיך. יש ה-ר-ב-ה זמן להתכונן. האקדמיה הישראלית מחליטה על תאריך ושעת הטקס מעכשיו לעכשיו. ועם כל הרצון הטוב של יונה יהב המארח, זו השעה הפנויה היחידה שכנראה היתה (מה שכמובן מחשיד מראש את החשיבה ש"למלא את החלל" הוא הזוכה. אם הטקס היה נקבע ליום שבת, זו היתה בעיה בשבילם).

הלאה. לפני שנמשיך חסות.

חזרנו

מה הקטע עם שידור דחוי? אה, רגע. אף זכיין לא רוצה לבזבז פריים טיים על טקס שהזוכה הצפוי בו לא מוכר לקהל הרחב (בגלל שהתחרות מתקיימת בין סרטים שבחלקם לא הופצו בכלל, ובחלקם לא יופצו גם).

ובכלל. מהרגע הראשון משהו דפוק. כשהקריין ברקע מתחיל את הטקס, הוא אומר: "מי יזכה בפרס האופיר? איזה סרט יסע לייצג אותנו באוסקר האמריקאי?". בפעם השבע מאות אלף: טקס האופיר הוא לא טקס לקביעת הנציג שלנו באוסקר. זה טקס שמסכם את שנת הקולנוע הישראלי (המצוינת), וטקס שמעניק פרסים לטובים שבהם. רגע של נחת לאלו שעבדו קשה. האוסקר האמריקאי לא צריך בכלל להיות על הרדאר של הטקס הזה. אבל ככה זה. חושבים פרובינציאלי, אז הטקס הזה גם כן פרובינציאלי ומסכן.

ועוד רעה חולה של טקס פרובינציאלי…

אתם יודעים מה? לא רוצה. לא רוצה לרדת על הטקס הזה. התחלתי לכתוב את הפוסט הזה, ובאיזשהו שלב עצרתי. לבקר את הטקס הזה זה כמו לירות באוטומט על חסרי ישע. It's NOT fair game. זה רק מעצבן אותי שבסופו של דבר האקדמיה לוקחת לעצמה קרדיט על ההצלחה הבינלאומית של הקולנוע הישראלי. דעתי הקטנה והלא נחשבת: הקולנוע הישראלי מצליח בעולם למרות האקדמיה הישראלית. לא בגללה. ובכלל: האוסקר לא מעניין אותי. לא רוצה אוסקר. מה שאני רוצה זה שיעשו פה סרטים טובים (ואת זה עושים) והכי חשוב: שהקהל יבוא לראות אותם. בהמוניו. הרי גם "העולם מצחיק", ההצלחה הקופתית הגדולה של השנה, עשתה בערך 70% ממה ש"אביבה אהובתי", סרטו הקודם של זרחין עשה. בזה צריך להשקיע. בקידום הקולנוע הישראלי בתוכנו פנימה. בתיקון התדמית שלו. שאני לא אשמע יותר אף פעם בקופות של הסינמה סיטי את המשפט: "סרט ישראלי? איכס. לא רוצה". ואם ההצלחות האלו יגיעו אצלנו פנימה, הם גם יזלגו החוצה. זה יהיה פועל יוצא אוטומטי. אבל האקדמיה שלנו חושבת הפוך: להוציא דברים החוצה, כדי להרשים את הפרובינציאלים (הקהל הישראלי). והקהל קולט את הזלזול, ומגיב בהתאם. זה לא הקולנוענים שעושים עבודה לא טובה. להפך. הם עושים עבודה מצוינת. זה אלו שמטפלים בצד העסקי של העניין.

לגבי הפרסים עצמם: אמנם הייתי בעד "המשגיחים", והרעתי בטקס לרועי אסף ולגל פרידמן שזכו (את גל פרידמן לא זיהיתי בכלל. בסרט הוא נראה אחרת לגמרי), אבל צריך לומר: אני מריע גם ל"למלא את החלל". סרט מצוין שאין לי ספק בכלל שיביא הרבה קהל. ויותר מזה: זה בעיניי סרט חשוב. רמה בורשטיין בעצמה אמרה על הבמה שהסרט הזה מקורו בהרגשתה שלחלק שלה באוכלוסיה אין קול. אין נראות. אין ייצוג. אז היא מביאה את הצד שלה. באהבה. בכאב. בהבנה עמוקה. ודברים שיוצאים מהלב נכנסים אל הלב. ואני מקווה ומאמין שהסרט הזה יכנס ללב של הרבה אחרים, ויעזור ולו במעט לקירוב לבבות בין חילונים וחרדים בארץ המסוכסכת שלנו. כי אנחנו צריכים להבין שמאחורי המילה חרדי לא מסתתר אלי ישי. מאחורי המושג לבוש השחורים הזה מסתתרים אנשים, בני אדם, עם קונפליקטים מיוחדים, עם חיים מלאים, ועם אהבה. "חרדי" זה לא פוליטיקה. "חרדי" (או בעצם צריך לומר "חרדיות") זה קודם כל אנושיות. וכשנבין את זה, נוכל לפרק את המושג המפחיד הזה לגורמים, ולהבין קצת יותר טוב את החיים "שם". כך שבפעם הבאה שנראה בויחר ישיבה ברחוב לא נחשוב על "הוא לא עשה צבא" או על "אוכלי חינם", אלא על המשפחה, הילדים, הקשיים הכלכליים שאולי יש לו, ועל האהבה שיש לו לאלוהים, לאשתו, ולילדים שלו.

אבל מכיוון שהאקדמיה הישראלית עובדת הפוך, והופכת את טקס האופיר למקדם מכירות לסרטים שלא יצאו, גם את "למלא את החלל" יראו פחות אנשים מהפוטנציאל שלו. הרי מעט מאוד ראו את קידום המכירות הזה. ובמקום שהקהל ישב בבית ויריע לסרט שהם כבר ראו, ועל הדרך יחגגו, ולו לרגע, איחוד לבבות קולקטיבי של עם ישראל על כל המגזרים שבו – במקום זה, זוכה סרט שאף אחד לא ראה בפרס בטקס נידח שאף אחד לא רואה.

יש בישראל קולנוענים מצוינים שיוצרים סרטים נהדרים. מגיעה להם אקדמיה שמכבדת אותם קצת יותר.

ושאלה אחת לשנה הבאה: אבי נשר זה סדין אדום  במילייה של הקולנוע הישראלי. משום מה הוא מושך אליו הרבה אש. אבל האם יכול להיות שבשנה הבאה הוא יהיה זה שיזכה בפרס הסרט הטוב ביותר?

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s