לופר: עצור או שאני יורה

הוי האכזבה.

לפני כשש שנים הלכתי לראות סרט שנקרא "בריק". הדיאלוגים השנונים, הקצב המידבק, המיצים הקריאטיביים המלהיבים שהלחימו יחדיו דרמת פשע וסרט נוער-תיכון – הכל התחבר לאחד הסרטים היותר מרתקים של העשור האחרון. סרט שהציג לעולם כשרון מתפרץ שמאוד מסקרן לעקוב אחריו. אז עקבתי. הסרט השני של הבמאי, ריאן ג'ונסון, אכזב. "בריק" היה קרקס קינטי מלהיב וחכם. "הנוכלים בלום" נשאר עם הקרקס, אבל כל השאר (תסריט, משחק) קיבל הרבה פחות תשומת לב, והסרט צלל. ועכשיו מגיע "לופר".

הפרויקט הזה היה בעבודה כמה שנים. העובדה שמדובר בבמאי של "בריק" בתוספת העובדה שמדובר בסרט מסע בזמן, בו גיבור הסרט צריך לחסל את עצמו הוסיפה לציפיות. אבל כשהגיע הסרט הזה גיליתי לאכזבתי שריאן ג'ונסון נשאר תסריטאי מבריק, אבל הוא שכח לביים. הבעיה העיקרית של הסרט הזה הוא הק-צ-ב ה-א-י-ט-י     ש    ל    ו. דברים      קורים            בסרט            הזה        נורא       לאט. וזה בעיה כשמדובר בסרט פעולה-מדע-בדיוני שאמור להזרים אדרנלין לדם בקצב מוגבר. באספקט הזה, "לופר" הוא סרט די משעמם. מי היה מאמין.

אחרי אקספוזיציה קצת מתמשכת מדי מגיע רגע האמת: גיבור הסרט, מחסל שכיר שהורג אנשים שנשלחים אליו מהעתיד – הגיבור ניצב בפני דילמה: הוא צריך להרוג את עצמו. כלומר – את עצמו מבוגר יותר שנשלח אליו מהעתיד. הסצינה הזו, בעצמה הברקה תסריטאית, מקבלת טיפול תסריטאי לא צפוי ומרתק, וכאן כבר חשבתי שהסרט התחיל. ואז הסרט שוב נעצר. הסצינה בה ברוס וויליס (האני המבוגר) וג'וזף גורדון לוויט (האני הצעיר) יושבים במסעדה היא סצינה שכתובה נפלא (לריאן ג'ונסון יש כשרון אדיר לדיאלוגים שנונים), ומיד אחריה – שלט עצור. הסרט ממשיך, אבל המתח יורד. הלופר מגיע אל חווה מבודדת בה גרים אישה וילד (שהוא אולי לא הבן שלה). הילד הזה הוא גורם חשוב בעלילה. ברוס וויליס הולך בינתיים לחפש ילדים אחרים. והסרט נתקע.

אמילי בלאנט (המצוינת, אגב) ב"לופר". עצור (את הסרט) או שאני יורה.

במקום להיות בתנועה מתמדת, במרדף חסר מעצורים, הסרט מתמקם במקום אחד – וזהו. העריכה בין מה שקורה לברוס וויליס לבין מה שקורה ללופר הצעיר לוקה בחסר, ולסרט המתח הזה אין מתח. הרי ברור שברוס וויליס מחפש במקום הלא נכון, והילד בחווה הוא הילד הנחוץ. אין מתח. אין דרמה. אין קצב.

אה, הילד. החלק הכי חלש בסרט. הילד הזה נדמה לי כהתגלמות הסטריאוטיפ של הרוע מכל סרט אימה שאי פעם נעשה. זרע הפורענות מתגלם במבט זועם של הילד למצלמה. שוב ושוב. הו, כמה לעוס ומשומש. ובנוסף, לסרט נוסף אלמנט של טלקינזיס. למרות שהאלמנט הזה אחראי לאחת הסצינות הכי ספקטקולריות ומלהיבות בסרט, זה נדמה לי מיותר. התסריט היה עובד טוב מאוד גם בלי זה. ובכלל, היה נדמה לי ברגעים מסוימים שריאן ג'ונסון מעדיף להדגים את כישוריו הוירטואוזים, גם אם הם לא נחוצים. למשל, כשג'וזף גורדון לוויט נופל מסולם, המצלמה נשכבת על הרצפה, ומצלמת אותו במאוזן. זה נראה כמו ציטוט מסצינה דומה מ"התחלה" של כריסטופר נולאן (עם אותו שחקן). סתם שואו-אופ. לא באמת נחוץ לדעתי.

וכך רעיון אדיר, הנתמך בכמה סצינות יפהפיות ומלהיבות, טובע בים של סצינות איטיות ואפילו משעממות. אבל צריך לומר: ג'ף דניאלס שווה אוסקר משנה בסרט הזה. ההופעה הרגועה שלו, המסתירה עוצמה מאיימת מתחת לחזות חביבה (עם דיאלוגים משעשעים) – ההופעה שלו היא ממתק לעיניים. כמה חבל שריאן ג'ונסון הוא במאי של קרקס קולנועי, שפחות מתרכז במה שמתחת.הרעיון היה להראות שאנחנו האחראים הבלעדיים לגורלנו. היה כאן פוטנציאל אדיר. הוא פוספס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “לופר: עצור או שאני יורה

  1. ראיתי את הסרט היום. וכל הסרט חשבתי האם ריאן גונסון מנסה להיות ריצ'ארד קלי? את בריק לא אהבתי, לא דיבר אליי, למרות הקאסט . לופר, התחיל טוב, ואז הפך ל Terminator נגד The Omen למה? אבל מסכימה איתך לגבי ג'ף דניאלס…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s