שבוע קולנוע נורבגי: ציידי ראשים

הי, יש סרטים נורבגים בסינמטקים.

לפני כשבוע ראיתי את "תדליק אותי, לעזאזל". סרט שמצדיק לחלוטין את המוניטין שלו. ואתמול ראיתי את "ציידי ראשים". גם הוא סרט מדובר בסצינה העולמית. וגם הוא שווה לגמרי את ההייפ.

באופן כללי אני נוהג לומר שאני לא ממש משתגע על סרטי פעולה. אני יותר בעניין של דרמות אירופיות. אבל זאת פעם שניה בתוך חודש שאני רואה סרט פעולה וביציאה מהסרט המילה היחידה שאני יכול לומר היא "וואו!" (הפעם הקודמת היתה "הים הצהוב", סרט מסחרר חושים מדרום קוריאה. כתבתי עליו בסקירה של פסטיבל חיפה). אולי יש משהו בסרטי הפעולה האמריקאים שהוא פשוט צפוי מדי. אולי האמריקאים פשוט פוריטניים מדי. אולי הם פשוט מתחרים בינם לבין עצמם מי יעשה את הפיצוצים והמרדפים המרהיבים ביותר, אבל הם גם מפחדים כל כך מאימת ה MPAA עד שהם מצנזרים את עצמם מראש. הם לא מרשים לעצמם להתפרע כדי לא לקבל סיווג גיל גבוה מהצנזורה, ובכך לאבד הרבה צופים מראש (כלומר: לאבד הרבה כסף). מי שלא אמריקאי לא חושב ככה. ואז אנחנו מקבלים סרט כמו "דרייב", למשל. או "הים הצהוב". או "ציידי ראשים".

תביא חלב. "ציידי ראשים"

האמת היא שהתחלת הסרט לא מבשרת טובות. עשרים הדקות הראשונות של "ציידי ראשים" טובעות בתוך ים להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

רק אהבה: רק לא ככה

לפני כעשור סרטי שני הביאו לארץ סרט שנקרא "אהבות פתוחות" ("אוהב אותך לנצח" בתרגום חופשי מדנית). סיפור אהבה התחיל. סיפור אהבה ביני לבין במאית דנית משובחת. מאז תחזקתי את האהבה הזו. צפיתי בכל מה שעשתה מאז, ואהבתי את הכל: את "אחים", סרט מצוין שלא הופץ בישראל, ראיתי בפסטיבל ירושלים. את "דברים שאבדו באש", סרט מרגש שביר ביימה בארה"ב (עם האלי ברי ובניסיו דל טורו. לא הופץ בארץ) ראיתי ב-DVD. וכמובן שראיתי את סרטיה שכן הופצו בארץ: זוכה האוסקר המשובח "בעולם טוב יותר" והמועמד לאוסקר "אחרי החתונה", סרט שסבל מכמה רגעים קצת היסטריים מדי, אבל כמכלול גם הוא היה סרט טוב מאוד לטעמי.

עכשיו מגיע למסכינו סרטה החדש של סוזאן ביר. ואני מצטער לומר שזהו המשבר הראשון ביחסים שלי עם הדנית. הפעם הראשונה שאני יכול לומר בפה מלא: הפעם ביר ביימה סרט לא טוב. אבל לאור יחסי ארוכי השנים עם ביר, זה נסלח. בינתיים.

היה עוד סרט אחד של ביר שראיתי בעבר, ולא הזכרתי. קראו לו "פעם בחיים" (זה היה התרגום הגנרי של סרטי שני. במקור קראו לסרט "החיים הם שלאגר"). ביר, שהתמחתה בסרטי דרמה מרגשים ומטלטלים התנסתה בסרט ההוא, מלפני יותר מעשור, בקומדיה קלילה. לשם כך היא נסעה מביתה בדנמרק לשבדיה השכנה, וביימה שם סרט שמאלצי ומתקתק, אבל גם לגמרי מודע לעצמו, ולכן בסך הכל מהנה לחלוטין. יותר מעשור עבר, וביר מנסה שוב לעשות משהו קליל. אבל הפעם היא כושלת. הפעם היא כל כך מתאמצת להיות קלילה ונעימה, עד שאותו מאמץ נואש עובד כנגד הקלילות שהיתה אמורה לאפיין אותו, ולכן "רק אהבה" (גם כאן תרגום צולע למקור הדני: "הספרית הקרחת") צולל ברוב דקותיו לערימת בדיחות לא מצחיקה, ולסרט רומנטי לא מרגש ולא ממש מעניין.

אם "פעם בחיים" / "החיים הם שלאגר" היה קליל ונעים דווקא בגלל ההגזמות שלו, כאן ההגזמות עובדות כנגד הסרט: ביר מצלמת את "רק אהבה" ב להמשיך לקרוא

סרט קצר: ליל הבחירות (אנדרס תומס ינסן)

חגיגה דנית.

אנדרס תומס ינסן מוכר בעיקר כתסריטאי. הוא כתב את התסריטים לרוב סרטיה של סוזאן ביר, כולל לזוכה האוסקר "בעולם טוב יותר", וגם לסרטה החדש "רק אהבה" העולה מחר על המסכים בישראל.

ינסן ניסה את מזלו גם מזלו בבימוי. אחד הסרטים שלו אף זכה להצלחה מינורית ("התפוח של אדם", שזכה לביקורות נאות עת הוקרן בפסטיבל ירושלים לפני כמה שנים. לא ראיתי). הסרט הקצר המובא כאן הוא מ-1999. בתפקיד הראשי מככב אולריך תומסן, שחקן דני ידוע ומוכר. גם הוא אמור להגיע לישראל בימים הקרובים, לרגל חגיגת המעבר של "איה" המצליח להקרנות בקולנוע "לב". תומסן שיתף פעולה עם ינסן  הן כבמאי ("התפוח של אדם") והן כתסריטאי ("בעולם טוב יותר").

גם ינסן וגם תומסן קיבלו הזדמנויות בינלאומיות: ינסן כתב תסריטים ל"הקפיצה לחיים" הסקוטי (אותו ביימה לון שרפיג, במאית דנית), ו"הדוכסית" הבריטי (עם קירה נייטלי). תומסן שיחק גם ב"הבנק" של טום טיקוור, וב"משחק כפול" (עם ג'וליה רוברטס וקלייב אואן). וגם ב"איה" הישראלי.

אז עכשיו, כשינסן כתסריטאי ותומסן כשחקן מגיעים לישראל (ותומסן מגיע גם בכבודו ובעצמו), נדמה לי שזה זמן טוב ל להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע נורבגי: תדליק אותי, לעזאזל

בניגוד לבולגרים, שהקולנוע שלהם לא מוכר בעולם כמבריק במיוחד, ובהתאמה, הסרט שדגמתי מהשבוע שהוקדש להם בסינמטקים היה חלש, נדמה שהקולנוע הנורבגי מקבל בשנים האחרונות תשומת לב גוברת והולכת. בנט האמר הוא במאי נורבגי שהתפרסם גם בעולם (ראיתי שני סרטים שלו והשתעממתי למוות. אבל הוא מוערך בעולם, ואפילו ביים סרט בהוליווד). "האפי האפי" בשנה שעברה היה סרט זניח שקיבל כמה פרסים בינלאומיים. יואכים טרייר הוא שם שמקבל הרבה כבוד בעולם ("אוסלו, 31 באוגוסט" המעניין שלו מוקרן גם הוא במסגרת שבוע הקולנוע הנורבגי. ראיתי אותו בפסטיבל חיפה האחרון, וכתבתי עליו כאן). וגם "תדליק אותי, לעזאזל" עשה קצת רעש בבלוגיית הקולנוע העולמית בשנה האחרונה. ואחרי שראיתי אותו אתמול, אני מבין גם למה: מדובר בסרט חצוף, אבל רגיש. פרובוקטיבי, אבל עדין. ובעיקר – מלא רוח נעורים שמחה בכל הקשור לקולנוע שבו.

גיבורת הסרט היא נערה בת 15. ניוזפלאש – גם בנות מתעניינות בסקס. לא רק להמשיך לקרוא

שבוע קולנוע בולגרי: איך לצוד טורפים קטנים

החודש הסינמטקים מפנים זרקור לשתי מדינות: בולגריה ונורבגיה. בעוד שנורבגיה היא כוח עולה בשטח הקולנוע העולמי, ויש כמה סרטים שסימנתי לי לראות בשבוע הקולנוע הנורבגי (אחד מהם, "אוסלו, 31 באוגוסט" כבר ראיתי בפסטיבל חיפה. עליו כתבתי כאן), הקולנוע הבולגרי הוא בחזקת נעלם. אני לא מכיר אף שם של במאי בולגרי, ואף סרט בולגרי לא בא אל זכרוני כאל משהו שהשאיר חותם אי פעם בתולדות הקולנוע. אבל זה לא אומר שאין קולנוע בולגרי טוב. לכן ניסיתי לדגום משהו מהקולנוע הבולגרי העכשווי. משהו שעל פניו היה אמור להיות מהתלת פשע מבדרת. התוצאה מאכזבת.

קשה להכריע על גורלה של כל תעשיית הקולנוע הבולגרית על סמך סרט אחד, אז אני רק אומר: אני מקווה שלקולנוע הבולגרי יש כשרונות יותר מעניינים להציע. כריסטיאן נוצ'ב, הבמאי של "איך לצוד טורפים קטנים" הוא בעיקר חקיין, ולא מוצלח במיוחד.

פעם למדתי קולנוע. בהתחלת השנה הראשונה עדיין מגיעים כל המתלהבים. תהליך הסינון הטבעי מתרחש עם הזמן, וכל הלא רציניים נושרים מעצמם. אבל רוב המתלהבים של ההתחלה רוצים להיות טרנטינו. רוצים לעשות סרטי פשע מהנים ומסחררים. ולרובם אין באמת את היכולת. כזה הוא הבמאי של "איך לצוד טורפים קטנים": מדובר במיש-מש לא מוצלח של סרט התבגרות ושל סרט פשע. משחק עם זמנים ועם שני סיפורים שלא ממש מתחברים, וגם החיבור הקיים מינורי מאוד (ויותר מכך, הפוטנציאל הקומי העצום שבו מפוספס לחלוטין).

היה מת להיות טרנטינו. או גונדרי. הוא לא. "איך לצוד טורפים קטנים".

סיפור אחד עוקב אחרי חבורת נערים ונערות, אהבות ראשונות, ותוכנית קונדסית לסחוט זקנה נרגנת שקשורה מאוד לחתולים שלה. הם חוטפים לה את החתולים ומבקשים כופר.

הסיפור השני הוא להמשיך לקרוא

סרט קצר: צדף + קלֵה-קלָה (חוליו מדם)

בשנת 2000 נסעתי לחופשה של כשבועיים בספרד. הייתי יום אחד במדריד, כמה ימים בברצלונה, ובאמצע ביקרתי בעיר בצפון ספרד, סאן סבסטיאן. תכננתי את החופשה כך שאוכל לבקר בפסטיבל הסרטים המתקיים בעיר, ואכן ראיתי במהלך החופשה שלי שם כ-15 סרטים, אבל גם הספקתי לטייל ולראות לא מעט מקומות בעיר עצמה (וגם, אגב, לראות 2 הפגנות המוניות. אחת נגד חברת הטלפונים הספרדית, ואחת נגד המחתרת הבאסקית, שאז עוד לא הניחה את נשקה. 2 הפגנות ב-10 ימים).

סאן סבסטיאן שוכנת לחוף האוקיאנוס האטלנטי, ומציעה לתיירים את אחד החופים המרשימים ביופיים – חוף "מפרץ הצדפה" (Bahia de la concha). גם פסטיבל הסרטים המפורסם של העיר משתמש בכינוי הזה – הפרסים המחולקים בפסטיבל הם פרסי הצדפה (לדוגמא, בפסטיבל שהסתיים לפני כשבועיים זכה בפרס "צדפת הזהב" הסרט "בבית", החדש של פרנסואה אוזון).

חוליו מדם, במאי ספרדי אהוב עלי במיוחד, הוא יליד העיר סאן סבסטיאן. מדם הוא במאי מורכב ומסובך, אבל זה גם אחד הדברים שאני אוהב בו: צפייה בסרטיו היא תרגיל אינטלקטואלי, מבלי לאבד ולו לרגע את האלמנט הרגשי. סרטיו גם הוקרנו בארץ, וזכו להצלחה: בשנות ה-90 הכרנו את "הנאהבים מחוג הקרח הצפוני", ולפני כעשור ראינו גם את "סקס ולוסיה". ב-2008 הופץ כאן "סערת החושים של אנה". לטעמי האישי זה היה סרטו הטוב ביותר של מדם, אבל הוא גם זכה לקיתונות של בוז עצום, ושל אנטגוניזם יוצא דופן. סרטו האחרון לעת עתה היה "חדר ברומא" (2010), אבל גם אני מודה שזהו סרטו החלש ביותר (לא הופץ בארץ. ניתן לראות מדי פעם בכבלים). נכון ל-2012, מדם קצת נעלם. הוא ישב וכתב את ספרו הראשון, "המאהב מאתונה", ובכוונתו לעבד את ספרו לסרט.

בינתיים, כדי לבטא את הגעגוע שלי לבמאי המקורי והמיוחד הזה, אני מעלה לכאן פרויקט קצר של מדם מ-2008. זה בעצם סוג של להמשיך לקרוא