פסטיבל חיפה 2012: מחוויות היום הראשון

במזג אויר בלתי פסטיבלי בעליל הצפנתי לחיפה. אלהים צריך לתת דין וחשבון: מה זה המזג אויר הלא ברור הזה? "פסטיבל" זה חגיגה. שמחה. ומזג האויר הסגרירי הזה כל כך עצוב. וחם. ומחניק. ומבטיח גשם רטוב, אבל מקיים זיעה רטובה. רחבת הסינמטק החיפני בד"כ שוקקת בימי הפסטיבל. כשהגעתי לשם, זה נראה בעיקר עצוב. ועייף. מאוד לא פסטיבלי. לא בסדר (מצידו של אלהים, אני מתכוון).

לקראת פסטיבל חיפה פיניתי שבוע בלו"ז שלי. ביקשתי חופשה בעבודה (והפעם גם קיבלתי). הזמנתי כרטיסים ל-20 סרטים. שכרתי רכב. אני מוכן לשבוע של סרטים טובים ומרגשים. ודיר בלאק – אחרי הכנה כזאת, מגיע לי רק סרטים טובים ומרגשים. אבל אני מתחיל לאט. ביום הראשון רק שני סרטים. אבל שני סרטים של שמות גדולים. שני סרטים שזכו בפרסים. שני סרטים שאמורים להיות טובים.

ובכן

פיאטה (רחמים) – קים קי דוק (דרום קוריאה)

WTF

מאוד אהבתי את קים קי דוק. פעם. כשהיה כוכב עולה בשמי הקולנוע העולמי, הסתקרנתי, וראיתי, ואהבתי את רוב הסרטים שלו. גם כשהפך להצלחה מסחרית ("אביב, קיץ, סתיו, חורף…ואביב", ו"להרגיש בבית") אהבתי אותו. נשארתי נאמן לו גם כשהביקורת (והקהל הרחב) נמאס להם ממנו ("קשת", "זמן"). ואז קרתה תאונה, וקים קי דוק נעלם ל-3 שנים. הוא חזר עם סרט שחוקר את הנשמה שלו, ואת ההיעלמות שלו ("אריראנג"). ראיתי אותו בפסטיבל חיפה בשנה שעברה, ולמרות שזה היה סרט לא טוב, גם על זה סלחתי לו. בכל זאת, הבן אדם עבר משבר נפשי. ובכן, לא עוד.

רחמים על הצופים. פיאטה.

"פיאטה", זוכה הפרס הגדול בפסטיבל ונציה האחרון (זכייה תמוהה בעיניי), הוא סרט שבו קים קי דוק לא רק ממחזר את עצמו, הוא עושה בו פרודיה לא מכוונת על עצמו. הוא מחזיר את המראות הקשים מסרטיו הראשונים ("האי", למשל). הוא מחזיר את מערכות היחסים החולניות ("נבל", למשל). אבל במקום הסקרנות וההתעניינות בגורל הדמויות ולאן כל זה מוביל, אני נותרתי מביט מבחוץ משתומם על הסרט המזויף הזה. לא האמנתי בו לדקה, לא היה איכפת לי מהדמויות לרגע, ולקראת הסוף, כשמפלס הזוועות מתחיל להגדיש את הסאה, והצרחות מתחילות להחריש אזניים, כבר ממש רציתי שייגמר.

ב"פיאטה" יש גובה חובות אלים במיוחד בשירות המאפיה. וכן, הסרט לא חוסך בשיטות שבירת רגליים וידיים שונות. אבל לאיש יש הבעה אחת. הוא סטריאוטיפ של מחסל, ולא אדם בשר ודם. ואנחנו כבר עברנו מזמן את השיעור הזה. "הסופרנוס" לימדו אותנו שגם מאפיונרים הם בני אדם. קים קי דוק הולך אחורה. ולכן לא ממש איכפת לי מה שקורה לדמות הראשית: בחייו מופיעה אישה הטוענת שהיא אימו שנטשה אותו בילדותו. הוא כועס (לא איכפת לי). הוא מתעצבן (לא איכפת לי). אבל עקשנותה מתחילה לפורר את ההתנגדות שלו. למדתי כבר להסתדר עם המוזרויות של קי-דוק, גם כשהן לא ברורות. יש כאן סצינות מיניות (גם של אונס) שנדמות לי חיקוי חיוור של העבר, מכיוון שגם דמות האם נותרת סתומה. וצריך להבחין – סתומה, ולא חידתית. הסרטים של קי-דוק מפעם היו חידתיים. כאלו שגם אם לא הבנת אותם עד הסוף, היה מרתק להפוך בכתב החידה שלהם. ב"פיאטה" מלהג קי-דוק בגורלם של שני אנשים לא מעניינים. הוא נעזר בצילום מנייריסטי (כשהדמות מקבלת סטירה, גם המצלמה מקבלת סטירה. כל כך סטודנטיאלי), וכך יוצא ש"פיאטה" הוא סרט סתמי במקרה הטוב, ומגעיל ומעצבן במקרה הפחות טוב.

עד עכשיו רצתי לראות כל סרט של קים קי דוק שיכולתי. לא עוד.

"פיאטה" (רחמים) יוקרן שוב היום, ה-01/10.

מעבר לגבעות – כריסטיאן מונג'יו (רומניה)

אלהים באמת צריך לתת דין וחשבון על זה.

יש סרטים שמהרגע הראשון אני יודע שהם יהיו מצוינים. "מעבר לגבעות" הוא כזה. בסצינה הראשונה בחורה אחת הולכת לפגוש בחורה שניה בתחנת הרכבת. לוקח זמן עד שהיא מוצאת אותה, אבל כשזה קורה – חיבוקים ובכי. ומיד עם החיבוק הראשון – רכבת עוברת. רעש הרכבת מוסיף המון לסערת הרגשות, וכך, עוד לפני שהיכרתי את הדמויות האלו, כבר התרגשתי מהמפגש שלהן. במאי שיכול לביים בתזמון מדויק שכזה שווה את תשומת ליבי.

אנחנו שתיים תמיד. בינינו אלהים אחד.

בגדול, "מעבר לגבעות" הוא כתב אישום חריף כנגד הדת. או כנגד האנשים שמחזיקים זכות על הדת והמוסר. איך יכול להיות שחוקי הדת, כפי שהם נחווים ע"י קבוצת אנשים מאמינים, איך הם גורמים לסבל כל כך גדול לבן אדם. ועוד בעבור מה? בעבור אהבה. הסרט מספר על שתי בחורות. בעבר הן היו נאהבות. אחת נסעה לגרמניה, ועכשיו היא חוזרת להתאחד עם אהובתה, ולברוח יחד. הבעיה היא שהשניה חזרה בתשובה מאז. והיא לא רוצה לעזוב. אבל ההיא שחזרה מאוהבת, והיא לא מוותרת על האהבה הבוערת שלה. וכל המנזר שמקיף את אהובתה רואה באהבה שלה טירוף. שד שצריך לגרש. ובהדרגה ובסבלנות הסרט מגביר את הסבל עד לדרגות קשות מנשוא.

בניגוד לסרטו הקודם (והמצוין) של כריסטיאן מונג'יו ("4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים"), "מעבר לגבעות" היה יוצא נשכר מעריכת תסריט קצת יותר אסרטיבית. הסרט קצת ארוך מדי (שעתיים וחצי), ויש לו מדי פעם בטן רכה שאפשר היה להדק. אבל זה נסלח בעיניי, כי ייסורי האהבה נחווים בצורה כואבת במיוחד כאן, ויותר מכך, היחס של כוהני הדת לאהבת אדם כשטן שיש לגרש הופכת את הסרט הזה למסמך מחריד וקשה. לראות.

"מעבר לגבעות" יוקרן שוב מחר, ה-02/10.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s