פסטיבל חיפה 2012: היום השני

של מי היה הרעיון האדיוטי הזה להעמיס עלי 5 סרטים ביום? ולא רק זה – 3 הראשונים היו בקריגר, מקום מבודד, כזה שאין בו אינטרנט אלחוטי, וגם מקום שאם אתה רוצה לקנות בו כוס קפה, תצטרך למשכן את שיני הזהב שאין לך. שהרי אין בית קפה אחר ברדיוס נורמלי (ואין הפסקה ארוכה מספיק בין הסרטים בשביל לנסוע לבית קפה במרכז, לשתות, ולחזור). אה, רגע – הרעיון היה שלי. לפחות ראיתי סרטים טובים.

חראקירי – מות של סמוראי – טאקאשי מייקי (יפן)

מרשים ומפתיע כאחד. טאקאשי מייקי, הבמאי המטורף מיפן, חובב האברים החתוכים והאלימות הקיצונית עושה דאגלס סירק. מי היה מאמין. "חראקירי", סרטו האחרון של מייקי, הוא ברובו מלודרמה סוחטת דמעות. אבל, בניגוד לבמאים אחרים, מייקי לא לוחץ בכוח. להפך. הוא מפגין ב"חראקירי" שליטה עצמית מרשימה. הסרט מבוים בשקט מופתי. דברים מתרחשים בקצב מדוד, בשקט, וגם כשיש מוסיקה, היא מהסוג השקט (ריוצ'י סאקאמוטו בעבודה יפהפיה). הצילום משכר חושים בצבעוניות שלו, וההקפדה של מייקי לא לאבד עשתונות, ולהיות בשליטה אבסולוטית כל הזמן מכריחה אותי להיות קשוב כל הסרט, וזה עובד.

איזה מקום נפלא להתאבד בו. חראקירי.

בסרטו הקודם, "13 מתנקשים" דן מייקי בשאלה מה יותר טוב – מלחמה או שלום, והתשובה היתה הלא צפויה דווקא – שלום משעמם. מלחמה היא מגרש משחקים. בחראקירי ממשיך מייקי לדון בשאלה הזו, והתשובה הפעם מורכבת יותר. השלום לא משעמם. אבל תנאי החיים בו קשים מנשוא. עוני, מחלות, פערי מעמדות – חרא של חיים, וחרא של מוות. במלחמה לפחות יש ערך למוות. ומצד שני, גם הסמוראים, הסמל של ערכי מלחמה נעלים – גם הם פועלים מתוך אינטרסים, ולא מתוך כוונה נעלה. את הדואליות הזו של החיים מביא מייקי למסך דרך סיפור של סמוראי צעיר ועני המגיע אל חצר שושלת אצולה, ומבקש לבצע התאבדות טקסית (חראקירי), מכיוון שאם הוא לא יכול לחיות בכבוד, לפחות יוכל למות בכבוד. החצר נעתרת (ובאמצע הסרט יש סצינה מחרידה וארוכה אחת שמחויבת מהסיפור, אבל גם מזכירה לנו שבכל זאת, זה סרט של טאקאשי מייקי). ואז מגיע סמוראי נוסף, מבוגר יותר, אל החצר עם בקשה דומה. ואז גם העלילה מתחילה להסתבך (ואגב, אני סיפרתי את העלילה כרונולוגית. הסרט משנה קצת את סדר העניינים).

הכל מעוצב אמנותית נפלא, מבוים בבטחון, מרתק, והשואו-דאון הסופי אפילו מרגש. סרט נפלא. לראות.

הקרנה נוספת של הסרט: מחר, ה-03/10.

שון-לי והמשורר – אנדריאה סגרה (איטליה)

אם האחים דארדן היו מביימים דרמות רומנטיות.

"שון לי והמשורר" הוא סרט עדין, קטן, אנושי, וחם, אבל הוא גם מנסה להוסיף לסיפור שלו משמעות חיצונית, ביקורת על שנאת זרים, ושם הוא הופך להיות דידקטי מדי. הסיפור הוא על פועלת סינית זרה בונציה (והלוקיישן הנפלא מנוצל רק בחלקו, אבל אני, שיצא לי לבקר בעיר המיוחדת הזו, זיהיתי בסרט כמה מקומות ושמות שבהם ביקרתי), והקשר שלה עם דייג עם נפש של משורר, שחי באיטליה כבר 30 שנה, מאז היגר מיוגוסלביה של פעם. השנאה והחשדנות כלפי הזרים קיימת בכל הצדדים – גם בצד השבע כלכלית (איטליה) וגם בצד המדוכא (סוחרי האדם הסיניים) – והקורבנות הם האנשים הפשוטים. והסרט לא חוסך את שבטו מאלו או מאלו, אבל הוא עושה את זה במגושמות, ועם כמה החלטות עלילתיות צורמות (למשל: אומרים לפועלת שהיא תוכל לראות את בנה שהשאירה מאחור רק כשתגמור לשלם את חובה. מה הגובה של החוב, ומתי, אם בכלל תסיים לשלם אותו – את זה היא לא חוקרת בכלל). אבל לב הסרט עוסק בקשר העדין והמהוסס המתפתח בין שני אנשים, ואת זה הוא עושה בלבביות כובשת, כך שלמרות החריקות, "שון לי והמשורר" הוא סרט שכדאי לשים עליו עין.

אני סינית, אתה יוגוסלבי, ואנחנו באיטליה. "שון לי והמשורר".

בשולי הדברים – הראדה סרביצ'ה הזה, כמה שפות הוא יודע? השחקן הקרואטי הזה כבר שיחק בסרטים ממדינות יוגוסלביה לשעבר, בסרטים הוליוודים ("באטמן מתחיל", "משימה בלתי אפשרית"), בסדרות אמריקאיות ("24"),  אצל קובריק ("עיניים עצומות לרווחה"), בסרט ישראלי אחד של במאית גרמניה ("חיי אהבה"), ועכשיו הוא מדבר איטלקית שוטפת בסרט איטלקי על קשר בין יוגוסלבי לשעבר לסינית. שחקן מגוון וטוב מאוד.

הקרנה נוספת – ב-06/10.

גלויה – קאנטו שינדו (יפן)

כשסקרתי את הסרטים שהמדינות השונות שולחות לאוסקר בשנה שעברה נתקלתי בטריילר לסרט הזה, שיפן שלחה לאוסקר (ולא הגיע לשום מקום), והסתקרנתי. עכשיו ראיתי את הסרט, ואני מצדיק את האקדמיה האמריקאית. הסרט הזה מגוחך במקרה הטוב, וסתם סרט רע במקרה הפחות טוב. מדובר בסיפור מלודרמטי מרגש שמבוים כאילו כקודמיה לא מכוונת. חייל יפני שנשלח למשימה שממנה כנראה לא יחזור (והוא אכן לא חוזר) מבקש מחברו שנשלח למקום אחר להעביר גלויה לאשתו בבית לאחר המלחמה. והמפגש בין ההוא שנשאר בחיים במזל לבין האישה האבלה הוא המנוע הדרמטי של הסרט. והמנוע הזה מתניע לאחר יותר משני שליש סרט. עד אז הבמאי התעסק בעיקר בלהראות חיים עצובים של אנשים בצל מלחמה, ואח"כ חיים עצובים עוד יותר. ואח"כ חיים עצובים ממש ממש. ואח"כ חיים מאוד מאוד עצובים. והכל מצטבר לקומדיה שלא בכוונה. שהרי הצטברות כזו נראית מלאכותית. והדיאלוגים – נדמה שאקי קארוסמקי כתב אותם (אבל קאטי אוטינן נפקדת מהסרט הזה). למשל: החייל שחוזר חי מגלה שאשתו התאחדה עם אבא שלו בזמן שהוא נעדר. והאלמנה, בינתיים, התחתנה עם אחיו של בעלה המנוח. ומיד גם הוא נפטר. ואז גם האבא והאמא הולכים בדרכם. הכל מצטבר. מחזר אחריה איזשהו פקיד מגוחך. "תתחתני איתי" הוא אומר לה. "אבל אתה כבר נשוי" היא אומרת לו. "אה…לאשתי לא איכפת" הוא משיב. כן, קארוסמקי היה עושה את זה יותר טוב. פסטיבל חיפה עושה רטרוספקטיבה לבמאי המנוח הזה, שביים את הסרט הזה בגיל 99, ונפטר בגיל 100. ניתן לראות גם את הגיל בסרט הזה, עם פלאשבקים לא מחויבים, ועם הסברים לא מחויבים לכך שהמלחמה נגמרה (למשל, שוטים של פצצת האטום על הירושימה. לא נחוץ). הכל אנכרוניסטי ולא עובד. לא סביר שאראה עוד סרטים של הבמאי הזה.

אחרי הסרט הזה יכולתי, סוף-סוף, לחזור למרכז הכרמל, לחפש חניה, ללכת מהר ל"לה-גופרה", לשבת בכסאות המתנדנדים שלהם, לנסות להינות מהאין-אינטרנט-אלחוטי שלהם (צ'מעו, להיות מנותק מהאינטרנט יום שלם – לא פשוט בשבילי), ולאכול משהו טעים, ומהר, לפני ההקרנה הבאה. ברפפורט.

דמיין – אנדז'יי יקימובסקי (פולין. בערך)

היקמובסקי הזה עשה לפני כמה שנים סרט חביב ומינורי בשם "טריקים" (שפולין שלחה לאוסקר באותה שנה). יש בהחלט קווים משותפים לפרויקט ההוא ולפרויקט החדש שלו, בעיקר בדרך שבה הבמאי מבקש, או בעצם מכריח אותנו להשתמש בדמיון שלנו, להיות קשובים לצלילים לפחות כמו שאנחנו מרוכזים בתמונות, אבל הסרט ההוא היה שוטף יותר, ספיציפי יותר לאנשים, בעוד שהסרט החדש שלו הוא יותר סרט פרסומת לשיטת טיפול ייחודית בעיוורים, וככזה הוא דידקטי מדי, ורפטטיבי מדי.

אתה אומר ללכת לשם, אני אומר ללכת לפה. "דמיין"

לא שזה סרט רע. האופן שבו יקימובסקי תובע מאיתנו להקשיב לעולם הוא מרשים. עבודת פס-הקול בסרט הזה מעוררת התפעלות. הסרט הזה הוא סוג של עיבוד פיקטיבי לחיים של אדם אמיתי, שהיה עיוור אבל הצליח להלך ברחובות ובכלל במרחב ללא צורך במקל להתמצאות. הוא ידע לחצות כבישים ולהיזהר ממהמורות בדרך רק בעזרת שימוש בקולות שסביבו, ובקולות שהוא יצר (נקישות אצבעות, או נקישות בלשון), והקשבה להד שהם יוצרים, ובכך לחשב את המרחק מהמכשולים שעמדו בדרכו.  יקימובסקי מזכיר לנו כל הזמן שהשיטה נסיונית, ואיננה מושלמת, והאיש שבמרכז הסרט מוצג כסמי-שרלטן, ומצד שני, בכל זאת יש בתורה הזו משהו. אבל כסרט – אין בסרט הזה ממש. לא השתעמתי לשניה, אבל אין כאן באמת דמויות, ואין סיפור, ואין לי באמת עוגן להיאחז בו. רוב הסרט הוא סדרה בלתי נגמרת של סצינות בהן אדם אחד מנסה ללמד חבורה של ילדים (ואישה אחת), כולם עיוורים, איך להתמצא במרחב רק בעזרת הקשבה. זה נחמד, זה פותח את החושים, אבל זה לא באמת סוחף, וזה לא באמת אפקטיבי. אין ממש התקדמות בסרט, והכל די עומד במקום.

וחוץ מזה – די קשה לי עם סרטים חסרי בית. קשה לי למקם את עצמי בסרטים של רומן פולנסקי, למשל (שהוא פולני שנמצא במנוסה מהחוק האמריקאי, ועשה סרטים בצרפת. באנגלית). "דמיין" הוא סרט של במאי פולני שמתרחש בליסבון, פורטוגל, ויש בו שחקן ראשי בריטי, ושחקנית גרמניה, וילדים עיוורים מלאומים שונים. לא ברור לי למה יקימובסקי לא יכול היה למקם את סרטו בביתו שלו, בפולין.

הקרנה נוספת – מחר, ה-03/10.

הפתעתי את עצמי. חשבתי שיהיה לי קשה עם חמישה סרטים ביום. אבל כשהגיע הערב רק התעוררתי יותר. חבל שהסרטים הטובים היו בבוקר, ובערב היו הסרטים הפחות מרשימים.

למשל

אייסמן – אריאל וורומן (ארה"ב. בשיתוף המושבה הישראלית בהוליווד)

אריאל וורומן הוא תל אביבי במקור, ועכשיו הוא זוכה לשבחים רבים על סרטו האמריקאי הראשון השלישי. הביקורות המשבחות שקראתי באתרים חו"ליים סקרנו אותי, אבל בהתחלה, כשהעוסקים במלאכה הודו לדני דימבורט ולאבי לרנר (ולבועז דוידזון. ההוא מ"אסקימו לימון") – אז כבר חששתי. הרי האנשים האלו לא יוצרים סרטים עם ערך אמנותי. הם עושים ביזנס. והם טובים במה שהם עושים. אבל אני פחות מתעניין בסרטים כביזנס. אני יותר מעניין אותי הערך האמנותי (וכנגזרת, הפילוסופי) של הקולנוע. ואכן, אשר יגורתי בא. "אייסמן", יותר מכל דבר אחר, הוא סרט אקספלוטיישן סבנטיזי.

דיי, מאדרפאקר. אני האייסמן.

סיפורו של רוצח קר מזג, שהרג כ-100 איש במהלך כעשרים שנה, ובמקביל ניהל חיי משפחה למופת. מייקל שאנון ("סערת רוחות") הוא הערך המוסף של הסרט, והוא הסיבה העיקרית לצפות בו – הוא פשוט נפלא כאדם שמכיל בתוכו אלימות עצורה שמתפרצת כלפי האנשים אותם הוא הורג, ועדינות ואהבה גדולה כלפי הנשים במשפחתו – אשתו ושתי הבנות שלו. שאנון מציג את שני הקטבים האלו בבת אחת, עצור ומאופק, וגם אלים ומתפרץ – והכל בצורה אמינה ומחרידה. גם עבודת האיפור והעיצוב בסרט הזה מרשימות (לקח לי לא מעט זמן לזהות את דיויד שווימר, למשל), אבל כסרט לא ראיתי ממש ערך מוסף ליצירה הזו. סיפורו של אדם שהיה איש משפחה אוהב וגם רוצח קר רוח. נו, אז מה?אין כאן באמת איזושהי אמירה, ולכן באיזשהו שלב איבדתי עניין במתרחש. רק מייקל שאנון שוה באמת את מחיר הכרטיס.  הסרט הזה יוצא בקרוב להקרנות מסחריות. תוכלו להיווכח בעצמכם, או לראות אותו כבר עכשיו בפסטיבל, בהקרנה הנוספת שלו ב-07/10.

ואז, אחרי יום מאוד עמוס, עליתי על האוטו, וחזרתי למרכז. שאר הימים שלי בחיפה יהיו רגועים יותר. אבל לא פחות מרגשים, אני מקווה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2012: היום השני

  1. הסרט של וורומן הוא הסרט האמריקאי השלישי שלו ולא הראשון. קדמו לו RX ו DANIKA

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s