פסטיבל חיפה 2012: היום השלישי

נחתי. נחתי הרבה. אחרי יום עם חמישה סרטים הייתי צריך את המנוחה.יצאתי מביתי במרכז רק אחה"צ. ואז נזכרתי שאחה"צ זו השעה של הפקקים. לקח לי כמעט שעתיים להגיע לחיפה. אבל הי, אי אפשר לזכות בטוב מכל העולמות. צריך לברך על מה שיש. ומה שיש הוא עוד יום נחמד עם שני סרטים (סולידי) בפסטיבל הסרטים בחיפה.

הירושה – היאם עבאס (ישראל)

אני ממש מסמפט את היאם עבאס. היא שחקנית עוצמתית בעיניי. היא מרגשת, והיא חזקה, והיא איכפתית, והיא דעתנית, והיא בינלאומית, והיא גם לאומית, והיא כשרון עצום שהוכיח את עצמו כמה וכמה פעמים בעבר. היא גם סוג של גאווה ישראלית  – יש לה הכרה גם בארץ וגם בחו"ל. לכן, כששמעתי (לפני כשנתיים) שהיא עומדת לביים את סרטה הראשון, הסתקרנתי מאוד. וכנראה שלא רק אני מעריך את פועלה של עבאס. במבט מבחוץ, נדמה לי שגופי הפקה זרים נרתמו בשמחה לעזור. זה מרגש לראות אדם שמקבל אהבה ועזרה בהגשמת חזונו. ואחרי כל זה צריך לומר: התוצאה הסופית מאכזבת מאוד.

סביר להניח שאם את שחקנית שלוקחת צעד אמיץ, ועוברת אל מאחורי המצלמה בפעם הראשונה, סביר להניח שבוער לך להגיד משהו. במקרה של היאם עבאס זו זעקה על המסורת הערבית המגבילה והמעקרת את ה Joie de vivre. אבל עבאס היא לא דובר קוסשוילי. יש משהו מאוד לוקה במיומנות שלה כבמאית. היו רגעים שהרגשתי שהיא מנסה להיות רוברט אלטמן, ולשלוט על מספר רב של קווי עלילה, אבל למרות שהעריכה שומרת על קצב טוב, אף אחד מקווי העלילה לא מגיע למיצוי. מרוב עצים לא מרגישים את היער. כל קו עלילה בפני עצמו הרגיש לי שטוח, לא מפותח, לא אמין אפילו. באופן מפתיע, זה דווקא המשחק שמכשיל את רוב הסיפורים. רק קלרה ח'ורי, בגוף מכווץ, מכילה את הכאב והבושה העצומים של אישה שלא תוכל להביא ילדים לעולם כי בעלה עקר. ח'ורי חייבת את זה, כי לכל סיפור יש זמן מסך מוגבל מאוד, ובמעט מאוד זמן צריך להעביר הרבה. את האהבה הגדולה שלה לבעלה, ואת הכאב הגדול שלה בגורלה – ח'ורי מעבירה בצורה חדה וברורה. היא היחידה שריגשה אותי (בזמן מסך קצר מאוד). כל השאר, במיוחד הסיפור של הבת המאוהבת בבריטי – כל שאר הסיפורים מונחים על פני השטח, לא חודרים פנימה. הבנתי מה שעבאס רצתה להעביר. לא הרגשתי את זה. מעבר לזה הרגשתי יד בימויית מאוד מבולבלת, בעיקר בסצינות רבות משתתפים. "הירושה" זה סרט עם כוונות טובות, אבל היאם עבאס עוד צריכה הרבה להשתפשף לפני שתוכל לביים את הסרטים הבאים שלה.

הערביה והבריטי. "הירושה"

היתה לי גם הרגשה שחלק מהבחירות של עבאס ב"ירושה" נכפו עליה, או נעשו כתוצאה מהתחנפות שלה למממנים שלה: למשל הבחירה שלה לשים בפי דמות אחת (ערבית) טקסטים באנגלית. ההצדקה הניתנת בסרט צולעת במקרה הטוב. זה פוגע באפקט הדרמטי של כל הסיפור שלו. וגם השחקן הבריטי נדמה לי שנכפה על עבאס –  הוא פשוט לא טוב, ולא בטוח שדווקא אהוב בריטי היה מחויב לסיפור – לא האמנתי לאהבה שלהם (מקסימום לתשוקה מינית. לא לאהבה רומנטית). וכך כל שאר הסיפורים – כל אחד מייצג צד אחר של הכבוד הערבי, שבשמו רומסים את האינדיבידואל. אם היאם עבאס היתה יוצקת לתוך כל אחד מהסיפורים גם רוח אנושית שהיתה מזיזה לי משהו בלב, זה לא היה יוצא דידקטי כל כך.

אבל צריך לומר: "הירושה" מציג את תצוגת הצילום המפוארת ביותר שתראו השנה. אנטואן הברלה, צלם צרפתי שאוהב את הקולנוע הישראלי ("מדוזות", וגם "גן עדן עכשיו" החצי ישראלי) עושה כאן עבודה נפלאה. חבל שעבאס הרגישה את הצורך להוסיף הדגשות דיגיטליות (מטוסי קרב זה טוב פעם אחת. מקסימום פעמיים. מעבר לזה זה מציק).

לילה ראשון – אן אמונד (קנדה)

את הטריילר לסרט הזה ראיתי כשסקרתי את המועמדויות לפרסי האקדמיה הקוובקית. משהו בחושניות שלו סיקרן אותי. ואם לומר את האמת, לסרט הזה יש התחלה יפהפיה: אנשים רוקדים בטירוף בדיסקוטק. אבל השיר שמתנגן ברקע הוא שיר רומנטי צרפתי ענוג. ואז: זוג צעיר נכנס לדירה. הם לא מכירים בעצם. הם נפגשו בדיסקוטק, והגיעו לדירה שלו. הם מתנשקים ומתגפפים. הם מזדיינים. הבימוי סבלני, ועוקב אחר שלבי האקט באיטיות. הכל בטעם – סקסי וחושני, אבל לא פורנוגרפי. כשזה נגמר הוא לאט לאט נרדם. היא הולכת לאמבטיה. לוקחת את הזמן. מתלבשת, ויוצאת. טריקת הדלת מעירה אותו, והוא רץ אחריה, משכנע אותה לחזור.

ואז הסרט מת.

אם הייתי יודע שהסרט ימות, לא הייתי מבקש שתישארי. "לילה ראשון"

כל מה שהיה מסקרן עד עכשיו, כל מה שהיה מבעבע עם פוטנציאל – הכל מאבד עניין בבת אחת. מכאן והלאה הסרט הופך להיות מלאכותי, תיאטרלי, ומעייף. מכאן והלאה מדובר בסדרה של מונולוגים ארוכים ומיותרים.

במקום להגיד לה במשפט אחד: "דווקא רציתי שתישארי", הוא פותח במונולוג תוכחה ארוך של כ-5 דקות. ואז תורה: במקום להגיד "אבל ישנת" – גם היא מוכיחה אותו על זה שהשאיר אותה בעצם לבד (הוא נרדם. היא לא). וגם היא נושאת מונולוג ארוך ומעייף. מה שהיה מעניין, מלחמת המינים, הסביבה הסוציו-אקונומית והפוליטית הקנדית המתקיימת מסביבם – הכל היה אמור לייצר דיון מרתק – אבל האנשים האלו, שעניינו בהתחלה, מתחילים לדבר כמו דחלילים בהצגה רעה, ולא כמו דמויות בשר ודם. כל האמינות שנבנתה בדקות הראשונות נמסה, ונותר רק לחכות לסוף.

גם סרט רק עם שני שחקנים יכול להיות מרתק. "2 בלילה", למשל. שם יש דיאלוגים מצחיקים ומרגשים. שם אנשים מדברים אחד עם השני. ב"לילה ראשון" אנשים מדברים עם האויר, עם הקהל, עם אני לא יודע מי – רק לא אחד עם השני.כשקרן ברגר קוראת את חנוך לוין ב"2 בלילה", היא בעצם יוצרת אינטראקציה עם ירון ברובינסקי, וזה מקסים. כשהבחורה ב"לילה ראשון" קוראת שירה, זה פלצני. הסיטואציה מאבדת מאמינותה, וכתוצאה מכך – את העניין שלי בסרט.

הקרהנ נוספת של "לילה ראשון" – ב-08/10.

אז בסופו של דבר נסעתי לחיפה בשביל שני סרטים לא טובים. נו שוין. שלשום היה טוב, ויהיה גם מחר.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “פסטיבל חיפה 2012: היום השלישי

  1. הי איתן. לא נורא. כשתצא מההקרנה של "אווה" בתל אביב, בשבוע הבא, יחזור אליך החיוך.
    מסתבר שגם בספרד יש מי שיודע לביים יופי של סרט מדע בדיוני…

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s