יש כמה דרכים לעבור פסטיבל רגוע. אחת הדרכים היא לנוח בבית, ולהגיע רק לקראת ערב. השניה היא להגיע בצהרים, אבל לשריין רווחים גדולים בין ההקרנות. משהו שיספיק לאוכל ולשתיה (ולעיבוד רגשי של הסרט). מסתבר שצריך לקחת בחשבון תקלות בלתי מתוכננות. כמו למשל: שהסרט יתחיל בחצי שעה איחור. שמערכת התרגום הדיגיטלית לעברית לא תעבוד (או יותר נכון: היא תעבוד, אבל לא תהיה מסונכרנת למה שקורה על המסך). שאנשים יתעצבנו מזה, ויפריעו לצפיה בחלק הראשון של הסרט. ובכל זאת, היה סרט לא רע. אם אתה איטלקי.
פיאצה פונטנה – הקשר האיטלקי – מרקו טוליו ג'יורדנה (איטליה)
ההיסטוריה האיטלקית הקרובה מאוד מעניינת את מרקו טוליו ג'יורדנה. כל התככים הפוליטיים, ההפגנות, הזרמים המהפכניים, פעולות הטרור – כל הבוחשים בקדרה של החיים האיטלקיים – זהו החומר שאיתו הבמאי הזה מתעסק. לפני כעשור הוא עשה מזה סדרת טלויזיה מרשימה שהוצגה בהצלחה בבתי הקולנוע ("קסם הנעורים"). שם היתה יריעה רחבה של 6 שעות. יריעה שהספיקה לתאר קורותיה של משפחה איטלקית במשך כמה עשורים במאה העשרים. כמה עשורים סוערים שהשפיעו על חיים של משפחה, שהיוותה את הלב הרגשי שדרכו הבנתי כמה דברים על האופי הפוליטי האיטלקי. אבל בסרטו האחרון מוותר טוליו ג'יורדנה על המכשיר הדרמטי של משפחה. הוא הולך ישר ללב העניין – לפיגוע טרור מרכזי (מסתבר) בהסטוריה האיטלקית הקרובה. "הולך ישר" זה לא מדויק. החצי שעה הראשונה מוקדשת להצגת הדמויות. כל כמה דקות אנו צופים במישהו אחר, כשכותרת בתחתית המסך מכריזה על שמו, ועל התפקיד שהוא נושא. כמכשיר דרמטי זה לוקה בחסר. זה לא אומר לי דבר אם אני רואה מישהו על המסך, והבמאי אומר לי שקוראים לו פאבינו, והוא שייך למפלגת השמאל. רק כשאני אראה אותו בפעולה, ו/או כשמשהו יקרה לו, אז אני אלמד להכיר אותו. אבל טוליו ג'יורדנה מבזבז כחצי שעה על היכרויות שטחיות עם מספר רב של דמויות, ורק אח"כ – הפיצוץ בפיאצה פונטנה. ושאר הסרט – חקירה. בחלקה מעניינת. ברובה פחות – כי הדמויות לא ממש מפותחות. הן רק פיונים במשחק של טוליו ג'יורדנה – משחק שבא להוכיח שבפוליטיקה האיטלקית יש כל כך הרבה ידיים בוחשות (מכיוונים שונים ואף מנוגדים) עד שהמוסד הזה שנקרא "מדינת איטליה" נשאר תקוע. כבר עשרות שנים (עד היום למעשה).
חקירה. פקח משטרה ב"פיאצה פונטנה"
טוליו ג'יורדנה כבר הוכיח בעבר, והוא שב ומוכיח כאן, שיש לו יכולות אופראיות. הוא מביים סצינות רבות משתתפים, הפגנות, פיגועים, וסערות פוליטיות – הכל בתנופה סוחפת. הבעיה הפעם שהמנוע הדרמטי של הסרט חלש. ולכן "פיאצה פונטנה" הוא סרט שמומלץ בעיקר לאיטלקים שמכירים את הנפשות הפועלות, ושיש להם ידע מוקדם. כל השאר אולי יתרשמו מיכולות ההפקה, אבל ישארו תמהים בחלק לא קטן מהסרט בקשר למה שקורה (ובדיוק למי)
הקרנות נוספות: ב-06/10 וב-08/10 (אבל תבדקו קודם מה קורה עם התרגום הדיגיטלי).
ולמרות כל העיכובים והתקלות, מצאתי זמן לנסוע לסינטה-בר, ע"י חורב, ולאכול את ההמבורגר הכי טעים שאני מכיר בישראל (וגם הכי יקר. המבורגר+צ'יפס+שתיה = 100 ש"ח. לא כולל טיפ). אבל פעם בשנה מגיע לי פינוק. הסרט השני של היום היה יותר טוב.
רובוט ופרנק – ג'ייק שראייאר (ארה"ב)
איזה סרט חמוד.
מי פרנק יו רובוט.
קומדיה עם דוק מלנכוליה עדין. איש מבוגר (פרנק לנג'לה הנהדר), בודד שחי בבית מבודד ביער, מתחיל אט אט לשקוע אל דמנציה. ביתו (ליב טיילר. מקסימה) מטיילת בעולם, ולא נמצאת קרוב כדי לטפל בו. והבן גר רחוק, ויש לו חיים משלו. הוא דואג לאב, אבל בא לבקר רק פעם בשבוע. אז כדי להקל על האבא, ועל עצמו הוא מביא לאבא רובוט. כמו בכל סרטי הבאדיז האמריקאים, זה תמיד מתחיל בבוז מופגן, ולאט לאט מתפוגג אל ידידות. ידידות בין איש מבוגר לרובוט. ואז שניהם מתכננים שוד. תסריט נהדר ובימוי מדוד מעוררים מחשבה על הטכנולוגיה המודרנית, שמצד אחד עושה את החיים שלנו קלים יותר, ומצד שני, עושה את החיים שלנו בודדים יותר (שהרי מה זה פייסבוק, לדוגמא, אם לא מערך החברים הפיקטיביים הגדול בעולם?). הרבה דמיון והרבה לב יש בסרט הזה. מאוד מומלץ.
איכשהו התחלתי להגיש קצת עייפות. הלכתי לנוח. כשמתכננים לוח פסטיבלי נכון, יש זמן להכל. לאוכל ולמנוחה (אבל מנוחה לא עולה כסף).
שש פעמים – יונתן גורפינקל (ישראל)
1. בדצמבר עשיתי כאן בבלוג פרויקט שסוקר את הסרטים הישראלים החדשים של השנה. אלו שעמדו בדלת, אלו שאו-או-טו נחשפים. כמעט כל הסרטים מהפרויקט ההוא נחשפו מאז (מיכה לוינסון, אתה חייב לי סרט). במהלך אותם ימים קיבלתי טיפ במייל מבמאי ישראלי מוכר: כדאי לך לכתוב על "שש פעמים" של יונתן גורפינקל. חקרתי קצת, קראתי קצת חומר על הסרט. מצאתי שמדובר בפרויקט שבודק התנהגות מינית של בני נוער. שמספר על בחורה שמשתעבדת מינית לבחור אחד ולחברים שלו. חששתי מהפוטנציאל הסנסציוני של הסרט. פחדתי שזה יהיה יותר סרט בוטה שיחגוג את הסטיות שלו. וגם קראתי שבתפקיד הראשי משחקת סיון לוי, שהיתה החלק הפחות טוב לטעמי ב"ג'ו ובל". ויתרתי, ולא כתבתי עליו אז בדצמבר.
2. בשבוע שעבר הסרט הזה זכה בפרס בפסטיבל הסרטים החשוב בסאן-סבסטיאן, ספרד. הפרס הוענק בקטגוריית "מבט אחר", מה שגרם לי לחשוב שבנוסף לנושא הבעייתי, יש כאן גם ניסוי סגנוני, משהו בסגנון "השוטר" (שהיה סרט שמאוד עצבן אותי). בחיל ורעדה נכנסתי להקרנה בפסטיבל חיפה. לא עזר שעיני קלטה את מלך הבוטות הישראלי, דובר קוסשוילי, מטפס במדרגות אולם רפפורט.
שש סיון לוי. שש פעמים.
להערכתי, התסריט של 6 פעמים מבוסס באופן גס על מקרה אמיתי: פרשת "התות המכאני" שהתפרסמה במוסף "סופשבוע" או "7 ימים" בשנת סוף שנת 1998 או תחילת 1999 (הסיקור זכה לעיבוד מחקרי משל עצמו http://www.szold.org.il/?CategoryID=198&ArticleID=303). הדמות של גילי מבוססת על הנערה ההיא, כמו גם השם 6 פעמים, לפי מספר מקרי האונס שהיא עברה. מקריאת התקציר חשתי שמדובר בסיפור הזה, והרגשתי שאני מוכרח לבוא ולראות סרט על בסיס הסיפור שזעזע אותי כנער מתבגר. הסרט מעודן יחסית למקרה האמיתי, אבל בקווים כליים העלילה דומה למקרה. אלא שצריך להיות הבדל מסויים בין הסרט לפרשת אונס אמיתית. בסיקור העיתונאי, למרות שחשף בבירור שלנערה יש בעיות חברתיות קודמות, ההזדהות הייתה כולה עם הקורבן וחלק ניכר מהכתבה היווה ביקורת נגד הנערים ונגד הסביבה שמחפה עליהם (הורים, חברים, בית ספר) לאחר הגשת התלונה נגדם. היה פוקוס משמעותי על התנערות בית הספר שלה והרשות המקומית (שטפלה במעברים בין בתי הספר שלה), ובהתעלמות מסימני מצוקה. במציאות, היא ניסתה לחזור לבית הספר, אבל לא יכלה לשאת את המבטים שננעצו בה ושוב עברה לגור במקום אחר (בעיני רוחי זו יכולה להיות סצינה מאוד חזקה, שמכוונת אצבע מאשימה אל החברה בכללותה, ולא רק כלפי האנסים, אך גם כזו שמאפשרת כפרה). בסרט לא ניתן להזדהות עם שום דמות. כולן עילגות, ריקניות, ללא שום מניע עמוק למעשיהן או סיפור מעניין או שאיפה משמעותית כלשהי. במקסימום יש להן נסיבות חיים. אולי זו ציפייה נאיבית, אבל כדי לשמור על רמה כלשהי של אהבת אדם, יש להעניק לדמויות טיפול אחר. הסרט מבטא יאוש גדול. אין בתוכו ולו כתובת אחת שמגלה פוטנציאל לאמפתיה אמיתית. מקרי האונס החוזרים של הנערה, הם לא רק חסרי תקווה, אלא גם חסרי סיבה. כדי שסרט יוכל להיות "כתב אישום" אפקטיבי, הוא לא צריך רק לספק מושא לביקורת, אלא גם מושא (ולו קטנטן) להזדהות. כל הדמויות שטחיות במידה שווה ואז נוצר עולם שהוא לא רק מעורר קבס, אלא גם משעמם. הבחירה לתסרט את הסיפור בצורה רלטיויסטית/ניהיליסטית אינה ביקורתית בעיני, אלא דווקא מאשררת מייאשת. בייחוד כאשר במקרה האמיתי הנערה הגישה תלונה, וחלק מן הנערים ישבו בכלא בגין מעשיהם. כאשר התסריט עוצר ב"כל החבר'ה יודעים. אף אחד לא חושב שזה לא בסדר", זאת בחירה לא הכרחית. מאוד ציפיתי לראות את העימות בין התודעה הזו, לבין ניצנים של ריאליזציה בחדר חקירות. בקיצור, לא רק הנערים ניהיליסטים ועילגים, אלא גם הסרט עצמו. בדרך כלל, ביקורת סרט עוסקת רק בחוויית הצפייה ולא במסר, אך מכיוון שיש לי איזו מין תחושת מעורבות בסיפור (שהתפרסם בשנה לאחר שסיימתי לימודיי באותו בית ספר, אני מרגיש שנעשה כאן עוול, שקשה לי בדיוק להצביע מהו. יונתן גורפינקל מאוד מוכשר, אבל אם, כמו שנדמה לי, היה כאן נסיון של "סגירת מעגל" עם סיפור מסביבת ההתבגרות מסויימת – ערי השרון המפונקות של ישראל על סף המאה ה-21, אני חושב שהביצוע בעייתי מאוד. היכולת להעביר ביקורת אפקטיבית, תלויה בעיני גם בהיתכנות של התנהגות אחרת ותמונת העולם העולה מן הסרט לא מציעה שום אפשרות אחרת ולכן מעקרת את המימד הביקורתי. הסלידה בסרט, אינה רק מהאנסים, ואף לא רק מן הנערה – עיצוב דמות מטריד בפני עצמו – אלא מכלל בני האדם והחברה. גם מקרה קיצוני כזה, זקוק לדעתי לטיפול יותר ממוקד ולא כוללני עד כדי כך, ולו רק כדי לחלץ את הפוטנציאל למציאות אחרת, אך במקום זאת, אנו מקבלים לא רק סיפור ספציפי קשה, אלא עולם שבו הגינות בסיסית היא אוטופיה. זו אינה "מראה" לחברה, אלא כנראה, "מראה" ליאושו של יוצר הסרט ממנה.