פסטיבל חיפה 2012: היום השישי + היום השביעי

המכונה הזו שנקראת מחשב. זה כבר חלק כל כך אינטגרלי מהחיים שלנו. עד כדי כך שאם הוא איננו, יש לי הרגשה כאילו חסרה לי יד.

זה כבר כמה ימים שהכבל שמעביר חשמל למחשב שלי עושה בעיות. השארתי את המחשב בשישי אצל אבא שלי (שהוא חשמלאי) ונסעתי לחיפה. יצא שגם מצאתי מיטה בחיפה ללילה (טובה מחבר. לא משהו סקסואלי, תירגעו), וכך גם לא חזרתי למרכז אתמול. מה שאומר שבמשך כמעט יומיים לא יכולתי לעדכן את הבלוג שלי. במשך יומיים אני מתפוצץ עם דברים שיש לי להגיד על 5 הסרטים שראיתי בפסטיבל בשישי-שבת (ועל סרט אחד נוסף שראיתי בסינמהסיטי לפני שנסעתי לחיפה. עליו מחר), אבל לא היה לי מחשב.

אז אלו הן התוצאות של הסוודיש ג'ורי:

אוסלו, 31 באוגוסט – יואכים טרייר (נורבגיה)

גם בשביל זה יש פסטיבלי קולנוע. השם של יואכים טרייר מזמזם לי באוזן כבר כמה שנים, עוד מאז סרטו הקדום שזכה להרבה פידבקים חיוביים (לא ראיתי). החלטתי לנצל את הפסטיבל הזה לנסות להכיר את הבמאי הנורבגי הזה שהביקורת העולמית כל כך אוהבת (הבמאי הנורבגי השני שהביקורת העולמית כל כך אוהבת, בנט האמר, משעמם לי את התחת). ובכן: לפי "אוסלו, 31 באוגוסט" יואכים טרייר הוא במאי מאוד אינטלגנטי, שדואג מאוד לאסטתיקה הויזואלית של סרטיו, אבל הוא גם במאי שדורש הרבה מאוד סבלנות.

גיבור הסרט במסע ברחבי אוסלו, ב-31 באוגוסט

הסרט האחרון של טרייר הוא מסע מאוד מעניין (אבל לוקה בחוסר סנטימנטליות באופן קיצוני) של גבר צעיר אחד בחיפושו אחר האושר. הוא נרקומן בגמילה, והוא מחפש לחדש את הקשר עם אהובתו שהלכה. בדרך הוא פוגש חבר נשוי+ילדה שאומר לו שגם החיים שלו הם לא בדיוק אושר (בסצינה ארוכה מאוד שלדעתי היתה צריכה לבוא בסוף הסרט, ובכך להזריק קצת רגש לסרט הקר הזה), ואח"כ הוא ממשיך בסדרת מפגשים עם אנשים נוספים (ראיון עבודה, האהובה של אחותו, ועוד כמה). הקצב איטי ומדוד, השחקנים מצוינים, והכל מתנקז למסקנה קודרת במיוחד שאולי אי אפשר להיות מאושר בעולם המודרני שלנו. ולמרות שההתרשמות שלי מהסרט היתה חיובית בסך הכל, עדיין הפריע לי שהסרט אנליטי מדי. קצת רגש לא יזיק, גם אם אתה גר במקום קר (נורבגיה)

הים הצהוב – הונג ג'ין נא (דרום קוריאה)

הוכחה נוספת לכך שאת סרטי הפעולה הטובים ביותר בעולם רואים מעט מאוד אנשים. באמת, אני רציני: מישהו צריך לקחת על עצמו פרויקט: לקנות את הזכויות על סרטים מזרח אסיאתים, להפיץ אותם בקטן בתל אביב, לבנות באז לאט ובטוח – ולהצליח בקטן, ואח"כ בגדול. כבר דיברנו על "הפשיטה" מאינדונזיה, סרט פעולה מטורף וחסר פשרות (רק כמה מאות ראו אותו בפסטיבל ירושלים. חבל שלעוד אלפי חובבי פעולה אחרים לא תהיה האפשרות). וגם "הים הצהוב" הוא סרט שכזה: אין לו שום פילוסופיות נעלות. הוא פשוט סרט מתח ופעולה משובח.

"הים הצהוב". סרט אנדרנליני.

בניגוד לסרט האינדונזי, "הים הצהוב" לוקח את הזמן. זה סרט פעולה עם קצב איטי של דרמה. סצינת המרדף הראשונה מגיעה רק אחרי כשעה (מתוך שעתיים ורבע של סרט). אבל זו אולי הסצינה הכי טובה שראיתי השנה. אולי בגלל שהיא באמת עוצרת נשימה (אני הייתי ממש על קצה המושב. לא סתם כביטוי, אלא ממש באופן מעשי). זו סצינת מרדף שמצולמת במצלמה רועדת, ערוכה בקצב היסטרי, עם מוסיקה רועמת, ועדיין לא איבדתי לרגע קשר עם הנרדף והרודפים. וחלק לא קטן מההצלחה של הסצינה הזו היא ההכנה הסבלנית. הבילד-אפ האיטי במשך קרוב לשעה מתפוצץ במופע זיקוקי די נור מרגש ומקפיץ. ושלא תחשבו שרק בשביל הסצינה הזו הסרט הזה שווה. יש עוד כמה סצינות כאלו בהמשך. והבניה הדרמטית החכמה, הצילום מסוגנן, העריכה חכמה, עם תיבול אכזריות קוריאנית ידוע (כן גם פה יש אברי גוף קצוצים, וגרזנים שנזרקים על אנשים) – הכל מצטבר לסרט שהמילה העיקרית שיצאה לי מהפה בסופו היתה "וואו". זה לא סרט אירופי איטי ומהוהר. זה סרט שנותן בראש בעוצמה בלתי רגילה. סטאלון-שוורצנגר וכל השאר היו מתים לעשות סרט כזה.

אז ביום שישי ראיתי שני סרטים בפסטיבל, הקוריאני שבהם, זה שהריץ לי את האדרנלין בדם ברמה שאני לא מכיר, נגמר בחצות וחצי. לישון בבית זר זו חוויה קצת מוזרה, מה גם שהקוראני הזה, והאדרנלין בגוף השאירו אותי ער עד 3 בבוקר בערך. ההקרנה הראשונה בשבת היתה ב-10 בבוקר. אבל איזה כיף של סרט זה היה.

גייבי – ג'ונתן ליסקי (ארה"ב)

איזה מותק של סרט. קומדיה כיפית וסוחפת שממש עושה מצב רוח טוב. אם מישהו בהוליווד יחשוב פעם לעשות גרסה קולנועית של "וויל וגרייס", זה אמור להיראות ככה (אבל זה לא יהיה. כשקודם חושבים ביזנס, ולא קריאטיבי, אז זה לא יהיה כתוב טוב, וזה ילך לפח הזבל מהר מאוד). "גייבי" (למי שלא מבין את שם הסרט, Gay + Baby=Gayby) הוא סיפור משעשע על חברים הכי טובים: הוא הומו, היא סטרייטית. היא רוצה ילד, והוא מסכים להיות האבא.

צ'מעו בדיחה: הומו וסטרייטית נכנסים למיטה. "גייבי"

יש דיון על איך בדיוק זה יקרה, וההחלטה נופלת: הם יעשו את זה בשיטה הקונבנציונלית (כלומר, הם יקיימו יחסי מין). כל הבלבולים הנובעים מכך, כל דמויות המשנה המשעשעות, כל הסלנג ההומואי המיוחד כל כך (ששם הסרט הוא רק דוגמא אחת לשפה המיוחדת הזו), ביחד עם שחקנים סימפטיים ותזמון קומי נהדר – הכל מתקפל לסרט אחד כיפי במיוחד. יופי של סרט לראות על הבוקר (או בכל שעה אחרת של היום).

מרומם נפש הלכתי לאכול ולשתות, והגעתי להקרנת צהרים של

אלה שמריחים מדגים – ג'רון ון ולזן (הולנד)

פצצת שעמום בלתי רגילה. הבמאי של הסרט בילה את שנות ילדותו באפריקה, והוא זוכר את השנים האלו לטובה. הוא חוזר לשם עם בגרותו כדי לעשות סרט על אדם אגדי שיודע את סודות הדיג. בעיה 1: מקור הסרט הוא רצון הבמאי, אבל הבמאי בכלל לא דמות בסרט. הוא לא נמצא שם בכלל. ולכן חלק גדול מהסרט הולך לאיבוד. בעיה 2 (חמורה יותר): הדמות הראשית שנבחרה להוביל את הסרט היא דמות בלתי סימפטית בעליל.

דייג טוב. סרט משעמם. "אלה שמריחים מדגים"

הוא מדבר כל הזמן על כך שפעם הוא היה דייג גדול, והוא עדיין כזה. על איך שפעם הוא היה דג כרישים כל כך גדולים שכולם התפעלו (כלומר היה לו אגו טריפ ענק), ועל כך שהוא לא צריך אף אחד, והוא עדיין יכול לצאת לדוג לבד, והוא עדיין יכול לתפוס כרישים גדולים (כלומר, עדיין יש לו אגו טריפ ענק, אבל תמיד יש לו בן לוויה למסעות הדיג שלו. הוא, אגב, מאוד לא מנומס לבן הלוויה הזה). וכך אני נשארתי עם דמות ראשית די דוחה, עם סיפורים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, ועם נסיון מסכן להזריק הילה של קסם ומסתורין למיתוס הדיג, בעזרת ראיונות עם אדם שלישי, סוג של שאמאן. אף אחד לא באמת מעניין פה, והיחיד שהיה יכול להעביר חוויה מעניינת, הבמאי, לא נמצא פה. השתעממתי עד הגג.

יש לסרט הזה עוד הקרנה אחת בפסטיבל מחר, ה-107, למי שרוצה לישון טוב

אז מה עושה אדם משועמם מאוד עם מעט מאוד זמן עד ההקרנה הבאה, אבל עם רצון עז לעצום את העיניים? מסתבר שגם מנוחה של כעשר דקות בצל מספיקה. במיוחד אם הסרט האחרון של היום (ושל הפסטיבל, בעצם) הוא מהסרטים המצופים ביותר שבו

מרגרט – קנת לונרגן (ארה"ב)

הביקורות בחו"ל מתעלפות, ומבכות את גורלו של הסרט הזה, שעוכב וצעדיו הוצרו ע"י גורמי הפקה בארה"ב. עכשיו גם אני ראיתי במה מדובר. ובכן: לטעמי, "מרגרט" הוא סרט יומרני בצורה בלתי רגילה, אבל גם מרגש מאוד, עם כמה סצינות עוצמתיות מאוד.

לפני קצת יותר מעשור התפרסם הבמאי קנת לונרגן עם הסרט "מישהו לסמוך עליו", סרט אנושי ויפהפה. לקח לו עוד כעשור, והרבה מלחמות עם המפיקים, כדי לעשות את הסרט השני שלו. ומסתבר שלונרגן הוא הומניסט עד לשד עצמותיו. לונרגן מספר את הסיפור המרגש מאוד הזה על בחורה צעירה (אנה פאקווין, נהדרת) שמרגישה אשמה במותה של אישה, ועולמה מתפרק, והוא עושה את זה ברגישות עצומה, עם תשומת לב מרובה לפרטי החיים הקטנים. מעט מאוד אנשים יכולים לביים סצינת איבוד בתולים כל כך מצוינת כמו לונרגן (ואני מעריך שהסצינה הזו הקפיצה כמה פיוזים אצל המפיקים מאימת ה MPAA). אבל הבעיה מתחילה ביומרה שיש ל"מרגרט" לספר את הסיפור שמאחורי הסיפור. היומרה של להאשים את אמריקה באובדן ערכים. בקידוש הכסף. בשליחת אנשים אל מותם בעירק\ אפגניסטן בעבור גביע הנפט הקדוש. בהערצת הכוח והעלמת עין מהאנשים הקטנים והחפים מפשע שנגרסים במכונות הכיבוש הגדולות של העשירים והחזקים (וגם הישראלים מוזכרים בהקשר הזה).

אנה פאקווין ב"מרגרט". מרגש ויומרני.

"מרגרט" מספר סיפור אנושי מרגש מאין כמותו. כל המשמעויות האחרות של הסרט הזה נדמה לי שנכפות עליו, ולא באמת מהוות חלק אינטגרלי ממנו. כאילו מדובר בשני סרטים שונים. אחד אנושי ומרגש. והשני דידקטי ומכעיס. ושני הסרטים האלו לא כל כך נדבקים ביחד.

וזהו. פסטיבל חיפה נמשך עוד יומיים. אני חזרתי הביתה מסופק. 20 סרטים ראיתי בפסטיבל. את רובם אהבתי. חוויה של פעם בשנה, פסטיבל הסרטים של חיפה. להתראות ב-2013.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s