כמה טוב להיות פרח קיר: גם לדפוקים ולזרוקים מגיעה אהבה

זה הסיפור על סרט שנכשל במשימה שלו, ולמרות זאת הוא סרט מרגש מאוד.

אם אתם לא מתאהבים באמה ווטסון עכשיו, אז אין לכם לב.

"כמה טוב להיות פרח קיר", לשם שינוי, הוא תרגום פחות או יותר נכון לשם המקורי של הסרט, אבל להבנתי השם עצמו קצת חוטא למטרה. "פרח קיר", הנטוש, הזניח – הסמל של האנשים הזרוקים. בניגוד למה שניתן לחשוב, הסרט לא מקדש את האאוטסיידריות. הוא יותר מנסה לתת תקווה לכל אלו שהגיעו לצד הדרך שלא באשמתם. כל אלו שהחיים חילקו להם קלפים לא מוצלחים. כל אלו שתנאי הפתיחה שלהם היו נחותים מלכתחילה. כל אלו שגדלו בעוני, סבלו אלימות, התעללויות, קרוביהם מתו מיתות משונות – כל פגועי הגורל האלו – גם להם מגיעים חיים טובים. והסרט הזה מנסה לעודד אותם – גם לאנשים האלו יש סיכוי לחיות חיים טובים. גם לאנשים האלו יש סיכוי להצליח בחיים. להשיג עבודה. אהבה. גם להם יש סיכוי. אבל הסרט הזה מפשל בהעברת המסר הזה. ולמרות זאת מאוד אהבתי אותו.

צריך לומר שהתסריט של הסרט הזה מאוד מגושם. ראשית, הבחירה שלו למסגר את הסיפור בוויס-אובר, במכתב שהגיבור שולח ל'חבר' אנונימי היא די צולעת. הסיפור לא באמת צריך את זה, וזה נחווה יותר כחוסר בטחון של במאי/ תסריטאי מאשר ככלי דרמטי. שנית, לפחות בכל הקשור להעברת המסר שלו, הסרט חוטא בשטחיות מתסכלת. כל אחת מהדמויות פגועה ברמה מסוימת, אבל התסריט רק מרפרף על הסיבה, על מה שקרה באמת. הסרט לא באמת נכנס למה שקרה לכל אחת מהדמויות, לא באמת מנסה להבין אותן. הדמויות הן כאלו כי ככה הן. יש נסיון מסכן לתת סיבה להתנהגות שלהן, אבל הוא יותר נאמר מהשפה ולחוץ מאשר באמת באמת מנסה לחקור את עומק הפגיעה שלהן. מתסכל במיוחד החלק של מלאני לינסקי בסרט הזה. הדודה, שיש לה, מסתבר, השפעה עצומה על הדמות הראשית, היא פשוט מבוזבזת בסרט הזה. הופעותיה הספורדיות בסרט, דרך פלאשבקים המשולבים במגושמות, פשוט מפספסות לחלוטין את האפקט הדרמטי שלהן. מה גם שהסוד הקשור בדודה הזו מתגלה בסוף כבדרך אגב, ולחלוטין לא מרגש או מוסיף. להיפך, הוא מרגיש יותר כמשהו דידקטי, אפילו שרירותי. בנוסף, כשהדמות הראשית נסחפת די מהר אל מעגל של חבורה חדשה שאמורה להיות קצת מוזרה, קצת אאוטסיידרית, זה לא הרגיש לי באמת כאילו הם שונים. גם עם התנהגותו האקסנטרית של עזרא מילר (עתיד גדול יש לשחקן הזה. המפחיד הזה מ"חייבים לדבר על קווין") החבורה הזו נדמית 'נורמלית'.

אבל

יש בסרט הזה סיפור אהבה. משהו עצום רגשות. סיפור של אהבה ראשונה. אתם זוכרים, נכון? הכאבים של 'מה אם היא לא תרצה אותי', של 'היא בליגה אחרת לגמרי. אין לי סיכוי'. המבוכה של מה לעשות בכלל. כל כאבי ההתבגרות ושל האהבה הראשונה – כל אלו מהווים את לב ליבו של הסרט, תופסים את מירב הזמן, והם אפקטיביים כל כך, משוחקים כל כך בטבעיות (הייתי מאוד סקפטי לגבי אמה ווטסון. היא דווקא ממש בסדר גמור), מבוימים ברגישות, ומצולמים מצוין – עד שכל הסרט הזה הופך לסרט רגיש במיוחד על אהבה. על ההרגשה שאנחנו כל כך קטנים, לא חשובים, ובכל זאת מגיעה לנו אהבה. ואם אפשר, דווקא מהאחת המיוחדת שאנחנו חושבים עליה כל הזמן. ודווקא, ואולי בגלל, שהיא נראית כל כך לא מושגת.

אז אולי אני סתם רגשן, חנון כזה. אבל העובדה היא שבמשך רוב הסרט ישבתי עם דמעות בעיניים. הסרט הזה פשוט תפס לי את הלב (ויש לבמאי של הסרט הזה טעם טוב במוסיקה. ובקולנוע. "מופע הקולנוע של רוקי" המשולב כאן מלהיב במיוחד). הבחישה ברגשות הנוער האבוד בתוך מערבולת רגשות כל כך כנה עד שנכנעתי לסרט הזה מהר מאוד למרות חסרונותיו. אז נכון שבכל הקשור לתמונה הגדולה, למסר שלו, הסרט הזה קצת צולע (וזאת גם הסיבה שעשר הדקות האחרונות, עם כל הטוויסטים שהוכנסו לשם כאילו זה סרט מתח, זורקות אותי למקום אחר לגמרי, וקצת מקלקלות את חוויית הצפיה), אבל הרגש האמיתי שאני חוויתי במהלך רוב הסרט – זה מה שנשאר איתי אחרי שיצאתי מההקרנה. ההרגשה שבמשך שעתיים חייתי חיים של מישהו אחר. התרגשתי איתו. עברתי איתו משברים רגשיים. וזה לא דבר של מה בכך. ואם יש סרט שעושה את זה – אני חושב ששווה לראות אותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “כמה טוב להיות פרח קיר: גם לדפוקים ולזרוקים מגיעה אהבה

  1. אהלן איתן,
    מהדרך שבה ביקרת את הסיפור והתסריט אני מבין שלא קראת את הספר שעליו הסרט מבוסס (גם לא ציינת שהבמאי הוא זה שכתב את הספר). כמובן שאני לא טוען שצריך לקרוא את הספר לפני המפייה בסרט, אלה שתי יצירות נפרדות, שאחת מהן מבוססת על האחרת. אך כמי שקרא ואהב את הספר והכיר כבר את הדמויות והעלילה, אין ספק שחווית הצפייה שלי הייתה שונה. זה מסקרן אותי מה היית חושב על הסרט אם היית צופה בו אחרי הקריאה. אני מסכים איתך שהסרט בעייתי וגם מסכים שסיפור האהבה בין הנער והנערה עבר בצורה לא רעה. אבל אני חושב גם שהיה מורגש שהסרט נעשה על ידי במאי חסר ניסיון ושבמאי מנוסה היה יכול ליצור סרט מהודק יותר, שהיה עונה לפחות על חלק מהבעיות שהעלית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s