האחות של אחותך: סרט קטן גדול

כמה שאני אוהב סרטים כאלו. בלי אקשן. (כמעט) בלי סקס. (כמעט) בלי עירום. בלי זיקוקי דינור. בלי בלגן. בלי ריקודים. בלי בחורות בביקיני (או בלי ביקיני). בלי יריות. בלי מירוצי מכוניות.

אבל עם אנשים. ואנושיות. וחום. ושיחות נפש מרגשות. ומצחיקות. ועם שחקנים עם כימיה מידבקת. וזה "האחות של אחותך": במשך כמעט כל הסרט, כל מה שיש בו זה שלושה שחקנים. שמדברים ומדברים ומדברים. ואז נגמר הסרט. ואני עברתי חוויה מרגשת. זה כמו "2 בלילה", למשל. רק שלושה אנשים שנפגשים ומדברים. שלושה אנשים שנפגשים וחיים. שלושה אנשים שעוזרים אחד לשני להתגבר על מהמורות החיים – ולהמשיך הלאה. שלושה אנשים. עולם ומלואו.

הסצינה הראשונה (והמוצלחת) מהווה את הסט-אפ: אזכרה לבחור שהרבה אהבו. האח שלא התגבר על הכאב מקלקל את המסיבה בנאום מביך. החברה הטובה, שהיתה גם בת זוגו של המנוח מציעה שהוא יפרוש אל מקום מבודד וינקה את הראש. היא מציעה את הבקתה הריקה והמבודדת של הוריה על אי סמוך. והוא מסכים. אבל מסתבר שהבקתה לא ריקה – נמצאת בה אחותה, שגם היא עוברת משבר. ובהמשך מצטרפת גם האחות של אחותה – והשלישיה הזו ממלאת את הסרט בשיחות נפש, שיוצרות זוגות שמתרכבים ומתפרקים במהלך הסרט. כאבי לב נחשפים ונרפאים. אנשים מתמודדים עם כאב – וממשיכים הלאה.

מעבר לכתיבה התסריטאית המשובחת, הערך העיקרי של הסרט הזה הוא המשחק. שלושה שחקנים יש בסרט הזה, שלושתם מעולים. כזו כימיה בין שחקנים נדיר למצוא. כל אחד מהשלושה מצליח לגרום לי להאמין שאדם כזה אכן קיים – הם מגלמים את הדמויות שלהם כל כך בטבעיות – ובנוסף, השיחות שמתפתחות ביניהם, וכל מה שקורה בעקבותן – הכל כתוב כל כך טוב, משוחק כל כך טוב, מבוים כל כך טוב, ועטוף בטבע שקט ומוריק – הכל כל כך טבעי – עד שהסרט הזה תפס אותי די מהר. מאוד הצטערתי כשהסרט נגמר. מאוד הצטערתי כשהייתי צריך להיפרד מהדמויות האלו, מהאנשים החמים האלו, שלמדתי לאהוב במשך שעה וחצי. האנשים האלו שהתרגשתי איתם במשך שעה וחצי – הרגשתי חלק בלתי נפרד מחייהם.

רוזמרי דה-וויט, אמילי בלאנט, ומארק דופלאס. "האחות של אחותך".

והאמת שאת כל זה ניתן ליחס לשיטת העבודה הלא קונבנציונלית של לין שלטון, הבמאית. ראשית, התסריט: בראיונות עם השחקנים ועם הבמאית הם הודו שרוב הסרט היה מאולתר. היה תסריט שנכתב בשיתוף פעולה בין השחקנים והבמאית במהלך כמה חודשים (רק רוזמרי דה-וויט הצטרפה בשלב מאוחר יותר), אבל גם הוא היווה רק רשת בטחון. הסרט עצמו צולם במהלך 12 ימים (שזה נתון די מדהים: רוב הסרטים בעולם מצטלמים בלפחות כפול זמן), ובמקום להתחיל ולהפסיק כל הזמן (אקשן-קאט, אקשן-קאט, אקשן-קאט), לין שלטון פשוט צילמה שעות של סצינות שבהן השחקנים פחות או יותר אלתרו את הטקסטים (על בסיס התסריט הקיים, כמובן) – ואת התוצאה הסופית בנתה שלטון בחדר העריכה.הכימיה המופלאה בין השחקנים נבנתה על הסט, מול המצלמה, והורכבה לכדי סרט הומוגני ומרגש. פיסת חיים אמיתית של אנשים בשר ודם. וזה עובר את המסך לגמרי.

אני בן יחיד. ללא אחים וללא אחיות. כשהתבגרתי זה לא היה חסר לי. להיפך – הסתכלתי על חברים שלי. חברים שהיו להם אחים. זה לא היה נעים. הם סבלו ממריבות ומסתם מחויבויות שהפריעו. היום אני מודה שלפעמים חסר לי אח/ות. שותף סוד שאיתו אוכל לחלוק דברים פרטיים. ואת זה רואים בבירור ב"אחות של אחותך" – למרות שהן אחיות חורגות, הן אחיות לכל דבר. רבות, משלימות, אוהבות, כואבות – והכל מבוצע בדיוק מופתי, בתצוגת משחק נהדרת של הקאסט (אמילי בלאנט בהופעה הטובה ביותר שלה מזה כעשור, ורוזמרי דה-וויט שבה ומוכיחה שהיא מהמשובחות בשחקניות אמריקה היום. והכימיה הנפלאה עם מארק דופלאס משלימה משולש מרגש). וגם הבחור – הוא מתאבל על אובדן אחיו. בסצינה נפלאה ומרגשת במיוחד לקראת סוף הסרט הוא יושב במסעדה וצופה באם ובשני ילדיה משחקים, ומשחזר לעצמו בראשו את המשחקים שהוא ואחיו המנוח שיחקו. אולי מהמקום הזה, של החוסר באח, אולי מהמקום הזה התחברתי כל כך חזק לסרט הזה.

בקיצור – תשכחו מהעולם המתוכנת והדיגיטלי שמסביב. אם אתם מוכנים להרגיש סיפור אנושי על שלושה אנשים, אם אתם מוכנים לחיות חיים של אחרים במשך שעה וחצי, ואם אתם מוכנים לחוות מצוינות תסריטאית, בימויית, ובעיקר משחקית, מצוינות צנועה, קטנה-גדולה, "האחות של אחותך" הוא הסרט בשבילכם.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

2 מחשבות על “האחות של אחותך: סרט קטן גדול

  1. אם נהנית מהסרט הנהדר הזה אז אני ממליץ לך לצפות גם בשני סרטים קודמים של לין שלטון שהם דיי דומים באופי שלהם ל"האחות של אחותך". היא עשתה את my effortless brilliance שגם מתרחש רובו בבקתה מבודדת ואת humpday (מוקרן מדי פעם בכבלים תחת השם "יום רביעי") שהוא גם בכיכובו של מארק דופלאס המופלא

  2. מאוד אהבתי והזדהיתי עם הביקורת שלך על הסרט. על אף שהחיבור שלי לסרט הספציפי הזה היה פחות חזק מלמשל ל"ריצ'ייל מתחתנת" שלדעתי הוא היה יצירת מופת ממש, ומאוד מזכיר לי אותו בגלל רוזמרי ובגלל עניין היחסים של האחיות, מאוד אהבתי את "האחות של אחותך" ובמיוחד את השחקנים שבו.
    הם בהחלט מהשחקנים הטובים שיש היום. לדעתי שיטת העבודה של הסרט – האלתור וכל זה – מוציא אותם ממש אמיתיים ואם תשאל אותי, יפים יותר מכל עריכה ובימוי הולווידי אחר.
    ===============
    איתן למורן: שנאתי את "רייצ'ל מתחתנת". למרות שגם שם השחקניות טובות, "רייצ'ל מתחתנת" היה בעיקר סרט קקופוני בשבילי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s