פרנקוויני: סרט אימה מרגש (או סרט מרגש וטיפה מפחיד)

האמת היא שמהבחינה השיווקית, הסרט הזה בבעיה: זה סרט אנימציה (סטופ-מושן), מה שאוטומטית מקושר בקהל הרחב למושג "סרט ילדים", אבל הוא מוקרן בשפתו המקורית, באנגלית, בשחור-לבן, ובעיקר בשעות הערב, מה שאוטומטית שותל במוחם של הרוב מחשבות על כך שזה סרט אימה שלא מתאים לילדים. וכך הסרט הזה נופל בין הכסאות. וחבל. כי מדובר באחד הסרטים היפים והמרגשים שראיתי השנה.

גם מבלי להכיר את רוב הפילמוגרפיה של טים ברטון, זה קל להבין ש"פרנקנוויני" הוא סרט אינטרוספקטיבי. סרט שבו טים ברטון מסכם את הקריירה שלו. זה קל מאוד לדמיין, למשל, שהסצינה הראשונה בסרט היא שחזור, כמעט אחד לאחד, של סצינה שאכן קרתה במציאות, כשטים ברטון היה ילד קטן. וממש כמו הסרט הקצר שהציג אותו לעולם (אותו העליתי לבלוג אתמול), גם "פרנקנוויני" משתמש באסתטיקה של סרטי אימה כדי לספר סיפור נוגע ללב. וזה די מדהים ש"פרנקוויני" הוא כמו סרט של סטיבן ספילברג שמבוים ע"י טים ברטון. בבסיס, הרי, זה סיפורו של ילד שצריך להתמודד עם אבל. עם הפטאליות של המוות. ולמשך כשני שליש סרט מדובר בסרט הרפתקאות סוחף, מרגש, מצחיק-עצוב, וגם מרהיב עין, כמו שרק ספילברג יודע. הלחיצה על כפתורי הרגש, הלחיצה הכל כך אפקטיבית ומדמיעה, היא במיוחד ספילברגית. אבל העיניים הגדולות של הדמויות, הצללים, השחור-לבן, והציטוטים מסרטי אימה (בעיקר "פרנקנשטיין") – כל אלו מגיעים מהעולם של ברטון.

ילד וכלב. פרנקנוויני. סרט מאוד מרגש (עם קצת אימה)

ואז, להמשיך לקרוא