ארץ יבשה: גבר גבר

ארבעה סרטים חדשים עלו השבוע על המסכים בישראל. ראיתי את כולם, וכתבתי עליהם במהלך סוף השבוע. את "ארץ יבשה" השארתי לסוף. זה היה הסרט שהכי הייתי סקפטי לגביו. ראיתי בעבר סרט קודם של הבמאי, ג'ון הילקוט. זה היה הסרט המוערך "ההצעה". הסרט ההוא איכזב אותי. התסריט שלו, שנכתב ע"י ניק קייב, היה רזה מדי לטעמי, והוא לא החזיק אורך של פיצ'ר. את הבשר של הסרט מילאו קטעי אלימות קיצוניים שהבמאי הכניס, ושלהרגשתי היו יותר נסיון של במאי להראות לעולם את יכולתו הטכנית, למרות שהיה בהם יותר אספקט של דאווין, ופחות רלוונטיות לסיפור עצמו.

אבל אני משתדל לתת לבמאי יותר מהזדמנות אחת לפני שאני מכריז שאני לא אוהב את עבודתו. וכאן, בסרט שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, לקחתי צ'אנס נוסף. והפעם הדיעה שלי חיובית יותר, אם כי יש לי בעיה עם הנושא של הסרט. במשפט קצר: זה סרט משובח, אבל זה לא בשבילי.

את הפוסט הנוגע לסרט (הנהדר) "האחות של אחותך" פתחתי במילים: "כמה שאני אוהב סרטים כאלו. בלי אקשן. (כמעט) בלי סקס. (כמעט) בלי עירום. בלי זיקוקי דינור. בלי בלגן. בלי ריקודים. בלי בחורות בביקיני (או בלי ביקיני). בלי יריות. בלי מירוצי מכוניות". זה אולי עניין של טעם. אבל "ארץ יבשה" הוא בדיוק ההפך. עם הרבה אקשן. הרבה יריות. אבל זה לא רק זה. "ארץ יבשה" הוא סרט שמקדש תפיסה של גבריות שלהרגשתי כבר חלפה מן העולם (המודרני, לפחות). כמו שהסרט הזה משתמש בז'אנר אולד-פאשן, ז'אנר המערבון, הוא גם מביע תפיסה אולד-פאשן, תפיסה של גבריות שולטת, כוחנית, מאיימת. גבר הוא גבר לא רק כשהוא יודע איך להפעיל את אגרופיו (ואת אקדחו. ואת הרובה שלו). גבר הוא גבר בעיקר כשהאיום של כל האלימות ידוע ומוכר לכל. גבר אמיתי יודע ליצור הרתעה כוחנית בכדי להסתדר בחיים. ועל מנת ליצור הרתעה צריך גם, לפעמים, להדגים את האלימות.

גבר אמיתי צריך שיער. גם בגבות. ואולי הומואים הם לא גברים. גאי פירס ב"ארץ יבשה"

"ארץ יבשה" הוא סרט חניכה. סרט על בחור צעיר וחנון הלומד ב להמשיך לקרוא