ארץ יבשה: גבר גבר

ארבעה סרטים חדשים עלו השבוע על המסכים בישראל. ראיתי את כולם, וכתבתי עליהם במהלך סוף השבוע. את "ארץ יבשה" השארתי לסוף. זה היה הסרט שהכי הייתי סקפטי לגביו. ראיתי בעבר סרט קודם של הבמאי, ג'ון הילקוט. זה היה הסרט המוערך "ההצעה". הסרט ההוא איכזב אותי. התסריט שלו, שנכתב ע"י ניק קייב, היה רזה מדי לטעמי, והוא לא החזיק אורך של פיצ'ר. את הבשר של הסרט מילאו קטעי אלימות קיצוניים שהבמאי הכניס, ושלהרגשתי היו יותר נסיון של במאי להראות לעולם את יכולתו הטכנית, למרות שהיה בהם יותר אספקט של דאווין, ופחות רלוונטיות לסיפור עצמו.

אבל אני משתדל לתת לבמאי יותר מהזדמנות אחת לפני שאני מכריז שאני לא אוהב את עבודתו. וכאן, בסרט שהשתתף בתחרות הרשמית בפסטיבל קאן האחרון, לקחתי צ'אנס נוסף. והפעם הדיעה שלי חיובית יותר, אם כי יש לי בעיה עם הנושא של הסרט. במשפט קצר: זה סרט משובח, אבל זה לא בשבילי.

את הפוסט הנוגע לסרט (הנהדר) "האחות של אחותך" פתחתי במילים: "כמה שאני אוהב סרטים כאלו. בלי אקשן. (כמעט) בלי סקס. (כמעט) בלי עירום. בלי זיקוקי דינור. בלי בלגן. בלי ריקודים. בלי בחורות בביקיני (או בלי ביקיני). בלי יריות. בלי מירוצי מכוניות". זה אולי עניין של טעם. אבל "ארץ יבשה" הוא בדיוק ההפך. עם הרבה אקשן. הרבה יריות. אבל זה לא רק זה. "ארץ יבשה" הוא סרט שמקדש תפיסה של גבריות שלהרגשתי כבר חלפה מן העולם (המודרני, לפחות). כמו שהסרט הזה משתמש בז'אנר אולד-פאשן, ז'אנר המערבון, הוא גם מביע תפיסה אולד-פאשן, תפיסה של גבריות שולטת, כוחנית, מאיימת. גבר הוא גבר לא רק כשהוא יודע איך להפעיל את אגרופיו (ואת אקדחו. ואת הרובה שלו). גבר הוא גבר בעיקר כשהאיום של כל האלימות ידוע ומוכר לכל. גבר אמיתי יודע ליצור הרתעה כוחנית בכדי להסתדר בחיים. ועל מנת ליצור הרתעה צריך גם, לפעמים, להדגים את האלימות.

גבר אמיתי צריך שיער. גם בגבות. ואולי הומואים הם לא גברים. גאי פירס ב"ארץ יבשה"

"ארץ יבשה" הוא סרט חניכה. סרט על בחור צעיר וחנון הלומד במהלך הסרט להיות "גבר". הוא לומד מה מושך את הנשים (סמכותיות וכוחניות גברית. זה מה שמושך את דמותה של ג'סיקה צ'סטיין אל אחיו). הוא לומד את כוחה של המיניות הגברית (דמותו השטנית של השריף החדש בעיירה, בגילומו של גאי פירס המצוין, מונעת כולה מתסכולים מיניים, שהרי הוא הומו לטנטי).והוא לומד לטפל בעניינים כמו ש'גבר' צריך. כל הסרט מוגש מנקודת מבטו של הגבר הצעיר הזה. הוא מסתכל על שני אחיו, ובמהלך הסרט הוא אוזר יותר ויותר אומץ (ובשלב מסוים גם יוהרה, עליה הוא משלם), עד שבסוף הוא יהפוך לאותו 'גבר' אידאי.

אבל התפיסה הזו של הגבריות, התפיסה המיושנת הזו, נדמית לי רחוקה ממני. ויותר מכך, יש בה משהו בוטה מדי: רק ראו, לדוגמא, איזו תשורה מקבל אל מעונו אותו שריף רשע שהוא ההומו בארון. תשורה שכולה גבריות מסורסת. האם הסרט אומר בכך שגבר הומו הוא לא 'גבר'?

וסופו של האח הגדול, האח הבלתי ניתן להמתה: הסוף הזה מגיע דווקא בגלל שהוא מעד לרגע, ועשה מעשה 'סיסי', נשי. גבר צריך להיות 'גבר'. כל הזמן. ועדיף סטרייט.

"ארץ יבשה" מדגים תסריט חכם, בימוי מהוקצע, ששומר בעיקר על קצב מדוד, שימוש נהדר במוסיקה (טוב, ניק קייב יודע את העבודה), והפעם כל קטעי האלימות הקיצונית היו לחלוטין מחוייבים מהסרט, ולא הרגישו לי כמניירה. ולמרות זאת, ולמרות הערכתי הרבה לאלמנטים שמרכיבים את הסרט, נשארתי במהלך רובו צופה מבחוץ. מעבר לעובדה שהתפיסה המצ'ואיסטית שלו דחתה אותי, הרגשתי גם שהכל בו צפוי. אפילו בסצינת השיא, בשואו-דאון הסופי, אני ידעתי בדיוק איך יתגלגלו העניינים: זוהי הרי הסצינה שבה גיבור הסרט אמור סוף-סוף לקחת את העניינים לידיים. זו הסצינה שבה אמור להפוך סופית מחנון ל'גבר'. ידעתי מי יירה אחרון. שום דבר לא הפתיע אותי, ולכן גם לא הרגשתי מתח מיוחד.

אז לסיכום: יש כאן תפיסת עולם שמרתיעה אותי, וסרט שלמרות שהוא עשוי כהלכה, הוא גם צפוי מדי. סרט טוב מאוד, אבל לא בשבילי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s