שלגי הקילימנג'רו: לסלוח לתוקפנים. לעזור לאלימים.

לפני כעשור, מדינת ישראל עברה את אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה. פיגוע טרור אחרי פיגוע טרור, תושבי המדינה דיממו מאכזריות החמאסניקים. שידורי הרדיו והטלויזיה של אותה תקופה הפכו לאולפן פתוח מתמשך. מלבד הדיווחים עצמם, את השידור מילאו גם אנשי ציבור מימין ומשמאל, ולכל אחד פתרון לעצור את הטרור. יש לי את הדיעה הפוליטית שלי, אבל מאוד היה קשה לי לקבל את אלו שאמרו: "זאת התוצאה של הכיבוש ושל היחס של ישראל לפלסטינים". גם אם ישראל רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת ביחסה לעם השני שנמצא על ידנו ממש, גם אז אין בעיניי אופציה לקחת על עצמנו את האשמה ואת האחריות למעשי אלימות וטרור נוראים כמו אלו שחווינו. מה שלא יהיה, אין הצדקה לאוטובוסים מתפוצצים.

והנה היום, עשור אחרי, ישראל סובלת מגל מתמשך של טילים על יישובי הדרום (וקצת גם יותר לכיוון המרכז). וממש עכשיו ישראל גם קצת משחררת לחץ, ויורה חזרה. לא ידוע עד כמה, אם בכלל, המלחמה הזו תהיה אפקטיבית. אבל עדיין אני לא רואה אופציה לשבת ולספוג, ולספוג, ולספוג…ולא לעשות כלום. יותר מכך, אני לא רואה אופציה להצדיק את הירי הזה של הפלסטינים עלינו. אבל השבוע עולה על המסכים אצלנו הסרט הצרפתי "שלגי הקילימנג'רו", וזה בדיוק מה שהוא אומר: אנו צריכים לסלוח ולמחול גם על אלימות שהופעלה נגדנו. יותר מזה: אנו צריכים לפעול ולעזור לאלימים שפגעו בנו.

אריאן אסקריד וז'אן פייר דארוסין ב"שלגי הקילימנג'רו". פשוט, חם, אנושי, אבל גם מקומם אידיאולוגית.

"שלגי הקילימנג'רו" מספר על להמשיך לקרוא