שלגי הקילימנג'רו: לסלוח לתוקפנים. לעזור לאלימים.

לפני כעשור, מדינת ישראל עברה את אחת התקופות הקשות ביותר בתולדותיה. פיגוע טרור אחרי פיגוע טרור, תושבי המדינה דיממו מאכזריות החמאסניקים. שידורי הרדיו והטלויזיה של אותה תקופה הפכו לאולפן פתוח מתמשך. מלבד הדיווחים עצמם, את השידור מילאו גם אנשי ציבור מימין ומשמאל, ולכל אחד פתרון לעצור את הטרור. יש לי את הדיעה הפוליטית שלי, אבל מאוד היה קשה לי לקבל את אלו שאמרו: "זאת התוצאה של הכיבוש ושל היחס של ישראל לפלסטינים". גם אם ישראל רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת ביחסה לעם השני שנמצא על ידנו ממש, גם אז אין בעיניי אופציה לקחת על עצמנו את האשמה ואת האחריות למעשי אלימות וטרור נוראים כמו אלו שחווינו. מה שלא יהיה, אין הצדקה לאוטובוסים מתפוצצים.

והנה היום, עשור אחרי, ישראל סובלת מגל מתמשך של טילים על יישובי הדרום (וקצת גם יותר לכיוון המרכז). וממש עכשיו ישראל גם קצת משחררת לחץ, ויורה חזרה. לא ידוע עד כמה, אם בכלל, המלחמה הזו תהיה אפקטיבית. אבל עדיין אני לא רואה אופציה לשבת ולספוג, ולספוג, ולספוג…ולא לעשות כלום. יותר מכך, אני לא רואה אופציה להצדיק את הירי הזה של הפלסטינים עלינו. אבל השבוע עולה על המסכים אצלנו הסרט הצרפתי "שלגי הקילימנג'רו", וזה בדיוק מה שהוא אומר: אנו צריכים לסלוח ולמחול גם על אלימות שהופעלה נגדנו. יותר מזה: אנו צריכים לפעול ולעזור לאלימים שפגעו בנו.

אריאן אסקריד וז'אן פייר דארוסין ב"שלגי הקילימנג'רו". פשוט, חם, אנושי, אבל גם מקומם אידיאולוגית.

"שלגי הקילימנג'רו" מספר על זוג בגיל העמידה. בתחלית הסרט הגבר מאבד את עבודתו. רבע השעה הראשונה של הסרט מתארת את ההתמודדות של הזוג עם המצב החדש. ואז מתרחש אירוע אלים שפוגע בזוג. ובשאר הסרט הגבר לוקח על עצמו את האשמה על הבחור הצעיר שתקף אותו. הוא סולח לו. הוא מבטל את התלונה נגדו במשטרה. ובכלל, הוא עושה חשבון נפש של אדם אחר. גם אם יש צדק במה שהוא אמר, וגם אם הוא טעה לגבי אותו בחור בעבר, עדיין זה לא מצדיק את האלימות הקשה (המתוארת בסצינה שלא מבוימת טוב, אגב) שהבחור הפעיל כנגדו.

ובכלל, רוברט גידיגיאן, במאי "שלגי קילימנג'רו", הוא במאי שנדמה לי שהמבקרים השונים מעריכים יתר על המידה. ראיתי שני סרטים שלו בעבר. שניהם היו לא רעים, אבל שניהם היו קטנים מדי, לא סוחפים, חביבים אבל נשכחים. גידיגיאן טוב מאוד בתיאור חם ואנושי של האדם הפשוט (ואת זה הוא עושה מצוין גם ב"שלגי הקילימנג'רו"), אבל הדמויות אצלו אף פעם לא מעניינות מספיק כדי שארצה להתעניין בגורלן.ולמרות שאל צוות השחקנים הקבוע של גידיגיאן מצטרף ב"שלגי הקילימנג'רו" גם ז'אן פייר דארוסין בהופעה רגועה, שקטה, ובטוחה בעצמה (ודי מרשימה בסך הכל), האידיאולוגיה הבעייתית של "שלגי הקילימנג'רו", בשילוב עם האובר-מינוריות המובנית של הבימוי של גידיגיאן, זהו סרט שאולי לא הייתי מתנגד לראות אם הייתי נתקל בו בשעת ערב בכבלים, אבל לא הייתי משלם עליו מחיר כרטיס קולנוע ( + הוצאות נלוות).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s