בתוך הבית: מקצועי וחלקלק

ופתאום כולם אוהבים את פרנסואה אוזון. אורי קליין מפציץ בהצהרה: פרנסואה אוזון הוא במאי הקולנוע המעניין ביותר הפועל בצרפת כיום. אור סיגולי עושה פרויקט 'אוזון' בסריטה, ומכתיר את "בתוך הבית" כסרטו הטוב ביותר זה יותר מעשור. איפה הייתם כל השנים, הא?! איפה הייתם כשאני הלכתי במדבר, מקושש את כל סרטיו של הבמאי הזה, גם כשהם לא הופצו בארץ? עכשיו פתאום, כשיוצא סרטו החדש, גיליתם אותו?

ואתם יודעים מה? כאחד שמאוד אוהב את כל גוף יצירתו של אוזון, זה נראה לי יחסית מוגזם. כי "בתוך הבית" הוא אכן סרט יעיל מאין כמותו, מרתק, ומדביק את הצופה אל קצה הכסא. ובאותה נשימה היתה לי הרגשה שהסרט הזה לא מספיק מפוקס. קצת יותר מדי טכני. מאוד נהנה ממה שהוא עושה, מבלי באמת לדעת מה הוא עושה. מה הוא באמת רוצה להגיד. "בתוך הבית" הוא אחלה סרט, אבל הוא לא משאיר כלום אחריו. פוף. נגמר. התפוגג. ודווקא על זה כולם פתאום גומרים את ההלל?

אז מה היה לנו? יש לנו מורה לספרות שמאתר בים התלמידים העייפים והלא מעוניינים כשרון כתיבה אחד יוצא דופן. הוא מעודד אותו לכתוב עוד ועוד, לפתח את סיפורו על חברותו עם אחד התלמידים האחרים, ועל תשוקותיו (האסורות?) להיכנס לתוך הבית של חברו בכדי לחוות משפחה, להתאהב לראשונה באישה (באמא), בכדי ללמוד ולהתפתח תרבותית. הכל מבוים בדיוק מופתי, מצולם ומעוצב נפלא (שוב, גם כאן, מקפיד אוזון על עיצוב צבעוני משכר חושים), וגם כאן יש לא מעט דמיון בעבודת הבימוי: יש רגעים (מעטים מדי) שבהם המספר נכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו מספר. וכאן מתחיל הספק שלי לכרסם: פרנסואה אוזון רוצה לעשות צ'רלי קאופמן? בשמחה. אבל הוא עושה את זה מעט מדי.

רגע, אולי אוזון עושה כאן סרט על פערי המעמדות בצרפת? על המשפחות החמות והמלאות של המעמד הבינוני נמוך, מול האימפוטנציה וההתנשאות של המעמד הגבוה? התשובה היא: כן, אבל אין על זה דגש. ואין כאן ממש מסקנה שיוצאת מזה.

ורגע, אולי פרנסואה אוזון עושה ב"בתוך הבית" סרט על מהות האמנות? על כך שהאמנות שואבת את החמרים שלה מהחיים האמיתיים, ונותנת להם ספין פיוטי משלה? אולי באמת. יש כאן כמה צורות אמנות (כתיבה, ציור, וכמובן קולנוע, כפי שהציטוט מ"חלון אחורי" בסוף הסרט מדגיש מאוד), אבל גם כאן לא באמת ברור מה פרנסואה אוזון רוצה לומר. ההרגשה שלי תוך כדי צפייה בסרט היתה בעיקר: יש כאן יותר מדי נושאים, כל אחד מאפיל על השני, אין באמת פוקוס על נושא אחד מרכזי, ולכן זה מאבד מאוד מעוצמתו.

מורה ותלמיד "בתוך הבית". אז מה רצינו לומר?

בסיקוונס הראשון של הסרט, עם פתיחת שנת הלימודים (ועליית כותרות הפתיחה של הסרט), פרנסואה אוזון מקרין את המתרחש ב להמשיך לקרוא

פסטיבל קולנוע קוריאני: הקליינט

והפעם: סרט פשוט. בלי הרבה התחכמויות. דרמת בית משפט העוקבת אחרי מקרה רצח אחד. "חוק וסדר" בקוריאנית. השוטרים חוקרים. גם עורך הדין חוקר. ויש משפט. לתביעה יש מניע, אבל אין באמת הוכחות. ובכל זאת הוא אשם. אולי. אז מה הטייק הקוריאני על הז'אנר הכמעט שחוק הזה?

מהירות.

צפייה ב"הקליינט" שקולה לנסיעה ברכב במהירות של 200 קמ"ש.

במשך כמעט שעתיים רצוף.

מבלי להוריד את הרגל מהגז.

הסרט מפציץ את הצופה באולם באין ספור נתונים.

גילוי רודף גילוי.

תרגיל רודף תרגיל.

לא הספקת לקלוט את נתוני המידע החדשים, וכבר נזרק עליך עוד אחד. ובאופן מפתיע, לא הלכתי לאיבוד במבוך ההתפתחויות המסעירות. "הקליינט" הוא סרט די מהמם חושים במהירות שלו. הכל רץ מהר מאוד, ודורש ממני, הצופה, לרוץ איתו . זה סרט שאסור לבוא אליו עייפים. מצמצת – הפסדת פרט חשוב. ויותר מזה – כל ההתפחויות מתקפלות אל תוך המקרה האחד הזה. כולן מרכיבות פזל מורכב מאוד, ועם זאת, בלי משקל עודף. בניגוד לסרטים אמריקאים מהסוג הזה, הסרט הזה מוותר כמעט לחלוטין על תיאור מערכות היחסים בין הדמויות המעורבות. הוא אמנם רומז ליריבות בין התובע לסניגור (אביו של התובע היה מורו ורבו של הסניגור), אבל הסרט כמעט ולא נוגע ביריבות האישית הזו. הסרט עוסק כמעט אך ורק בהוכחות בעד ונגד הנאשם.

וזה הקסם האמיתי שלו – הוא באמת מצליח לשמור על עמימות בנושא האשמה.

זה הסניגור. ועוד לא סיפרתי לכם על התרגיל שהוא עושה בסוף.

עד סוף הסרט ממש הצופה לא יודע להמשיך לקרוא