בתוך הבית: מקצועי וחלקלק

ופתאום כולם אוהבים את פרנסואה אוזון. אורי קליין מפציץ בהצהרה: פרנסואה אוזון הוא במאי הקולנוע המעניין ביותר הפועל בצרפת כיום. אור סיגולי עושה פרויקט 'אוזון' בסריטה, ומכתיר את "בתוך הבית" כסרטו הטוב ביותר זה יותר מעשור. איפה הייתם כל השנים, הא?! איפה הייתם כשאני הלכתי במדבר, מקושש את כל סרטיו של הבמאי הזה, גם כשהם לא הופצו בארץ? עכשיו פתאום, כשיוצא סרטו החדש, גיליתם אותו?

ואתם יודעים מה? כאחד שמאוד אוהב את כל גוף יצירתו של אוזון, זה נראה לי יחסית מוגזם. כי "בתוך הבית" הוא אכן סרט יעיל מאין כמותו, מרתק, ומדביק את הצופה אל קצה הכסא. ובאותה נשימה היתה לי הרגשה שהסרט הזה לא מספיק מפוקס. קצת יותר מדי טכני. מאוד נהנה ממה שהוא עושה, מבלי באמת לדעת מה הוא עושה. מה הוא באמת רוצה להגיד. "בתוך הבית" הוא אחלה סרט, אבל הוא לא משאיר כלום אחריו. פוף. נגמר. התפוגג. ודווקא על זה כולם פתאום גומרים את ההלל?

אז מה היה לנו? יש לנו מורה לספרות שמאתר בים התלמידים העייפים והלא מעוניינים כשרון כתיבה אחד יוצא דופן. הוא מעודד אותו לכתוב עוד ועוד, לפתח את סיפורו על חברותו עם אחד התלמידים האחרים, ועל תשוקותיו (האסורות?) להיכנס לתוך הבית של חברו בכדי לחוות משפחה, להתאהב לראשונה באישה (באמא), בכדי ללמוד ולהתפתח תרבותית. הכל מבוים בדיוק מופתי, מצולם ומעוצב נפלא (שוב, גם כאן, מקפיד אוזון על עיצוב צבעוני משכר חושים), וגם כאן יש לא מעט דמיון בעבודת הבימוי: יש רגעים (מעטים מדי) שבהם המספר נכנס אל תוך הסיפור שהוא עצמו מספר. וכאן מתחיל הספק שלי לכרסם: פרנסואה אוזון רוצה לעשות צ'רלי קאופמן? בשמחה. אבל הוא עושה את זה מעט מדי.

רגע, אולי אוזון עושה כאן סרט על פערי המעמדות בצרפת? על המשפחות החמות והמלאות של המעמד הבינוני נמוך, מול האימפוטנציה וההתנשאות של המעמד הגבוה? התשובה היא: כן, אבל אין על זה דגש. ואין כאן ממש מסקנה שיוצאת מזה.

ורגע, אולי פרנסואה אוזון עושה ב"בתוך הבית" סרט על מהות האמנות? על כך שהאמנות שואבת את החמרים שלה מהחיים האמיתיים, ונותנת להם ספין פיוטי משלה? אולי באמת. יש כאן כמה צורות אמנות (כתיבה, ציור, וכמובן קולנוע, כפי שהציטוט מ"חלון אחורי" בסוף הסרט מדגיש מאוד), אבל גם כאן לא באמת ברור מה פרנסואה אוזון רוצה לומר. ההרגשה שלי תוך כדי צפייה בסרט היתה בעיקר: יש כאן יותר מדי נושאים, כל אחד מאפיל על השני, אין באמת פוקוס על נושא אחד מרכזי, ולכן זה מאבד מאוד מעוצמתו.

מורה ותלמיד "בתוך הבית". אז מה רצינו לומר?

בסיקוונס הראשון של הסרט, עם פתיחת שנת הלימודים (ועליית כותרות הפתיחה של הסרט), פרנסואה אוזון מקרין את המתרחש במהירות עצומה, מריץ את התלמידים במסדרונות בית הספר, ומדפדף בקצב היסטרי באלבומים המכילים את כל תמונות התלמידים הלומדים בבית הספר (בנים, בנות, שחורים/ות, לבנים/ות, אפריקאים/ות, אירופים/ות). הכל בליווי מוסיקה סוחפת וחלקלקות מידבקת. וזאת בדיוק הבעיה שלי עם הסרט: עם כל האהבה שלי לפרנסואה אוזון, לידע העצום שלו בתולדות האמנות, לאהבה הגדולה (והניכרת) שלו לתרבות (ולקולנוע) בכלל (וליצירות מייד אין צרפת בפרט), ולרגישות האנושית שלו, כאן אני מרגיש שאת "בתוך הבית" הוא ביים על אוטומט. הוא יודע בדיוק איך להדריך את השחקנים, איך לצלם, איך לעצב את התפאורה, ואיך לערוך בקצב מהיר ומדויק. בדרך הוא קצת שכח למה הוא עשה בכלל את הסרט הזה. מה הוא רצה להגיד. זה כמו שוודי אלן יגיד שהוא עושה סרטים כי זאת העבודה שלו. זה מה שהוא יודע לעשות. אז יש לאלן סרטים נהדרים יותר (כמו Match Point, שגיבורי "בתוך הבית" הולכים לראות באחת הסצינות), ויש כאלו שפחות. אז נכון שגם בסרטיו הפחות טובים וודי אלן הוא עדיין וודי אלן, ובהתאמה, גם ב"בתוך הבית" פרנסואה אוזון הוא עדיין פרנסואה אוזון (כלומר: צבעוני, מרתק, מקצועני עד לשד עצמותיו). הבעיה היא שהפעם הוא יותר טכנאי מוכשר. פחות אמן רגיש.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s