בחזרה למשחק: גוד-אולד אמריקה

זה הסרט שידוע כ"סרטו החדש של קלינט איסטווד". רק שלא איסטווד ביים אותו. הוא משחק בתפקיד הראשי בסרט הזה, והבמאי, רוברט לורנץ, היה עוזר במאי של איסטווד בכל הפרויקטים שלו בסוף שנות ה-90, והוא גם הפיק לו את כל הסרטים מאז תחילת שנות ה-2000 (וזה הרבה סרטים), זה ניכר גם כאן, בסרט החדש. הנושאים שמעניינים את איסטווד הם גם הנושאים שמעניינים את לורנץ, ואולי בגלל זה הם מסתדרים כל כך טוב. ומצד שני, לורנץ לא באמת מראה ניצנים של איש עצמאי שמצליח לצאת מתוך הצל שמטיל האיש הגדול. לכל היותר הוא מחקה אותו. אבל גם זה לא רע. אני קורא באתרים שונים כיסוחים פראיים לסרט הזה. "איסטווד מתבזה", "שוב הכסא הריק" (רמיזה להופעה התמיכה של איסטווד במיט רומני, המתמודד לנשיאות ארה"ב שאך זה הפסיד לברק אובמה), ונדמה לי שמדובר במניה-דיפרסיה של התקשורת: או שהיא תומכת בגדול באחד, פרנסואה אוזון, כאילו הוא כל הזמן היה אחד מהגדולים, ודווקא לרגל אירוע שהוא לא מהגדולים בקריירה של הצרפתי ("בתוך הבית" החביב אך זניח), או שהתקשורת פתאום משתוללת עם רוע עצום, וקוברת את האיש הזקן והכנראה סנילי שאיבד את היכולת.

לא זה ולא זה. לטעמי האישי, "בחזרה למשחק" אמנם אינו משתווה לאף אחת מהיצירות הגדולות של המאסטר המבוגר, אבל בפני עצמו, הוא בידור סביר בהחלט, ולרגעים אפילו מרגש.

(כמעט) כמו תמיד, "בחזרה למשחק" הוא דיון בגוד-אולד אמריקה. בגברים קשוחים שרואים בהפגנת רגשות סימנים של חולשה, ולכן נמנעים ממנה כמו מאש. במשחק הספורט כחוויה גברית מלכדת (ועדיף משחק אמריקאי מאוד כבייסבול). ובשינויים שעוברים על אמריקה, בהתפתחות הדמות של הגבר האמריקאי, שכבר מותר לו להראות רגשות מבלי שיגכחו עליו, והאם זה ראוי.

במרכז "בחזרה למשחק" ניצבים להמשיך לקרוא