בחזרה למשחק: גוד-אולד אמריקה

זה הסרט שידוע כ"סרטו החדש של קלינט איסטווד". רק שלא איסטווד ביים אותו. הוא משחק בתפקיד הראשי בסרט הזה, והבמאי, רוברט לורנץ, היה עוזר במאי של איסטווד בכל הפרויקטים שלו בסוף שנות ה-90, והוא גם הפיק לו את כל הסרטים מאז תחילת שנות ה-2000 (וזה הרבה סרטים), זה ניכר גם כאן, בסרט החדש. הנושאים שמעניינים את איסטווד הם גם הנושאים שמעניינים את לורנץ, ואולי בגלל זה הם מסתדרים כל כך טוב. ומצד שני, לורנץ לא באמת מראה ניצנים של איש עצמאי שמצליח לצאת מתוך הצל שמטיל האיש הגדול. לכל היותר הוא מחקה אותו. אבל גם זה לא רע. אני קורא באתרים שונים כיסוחים פראיים לסרט הזה. "איסטווד מתבזה", "שוב הכסא הריק" (רמיזה להופעה התמיכה של איסטווד במיט רומני, המתמודד לנשיאות ארה"ב שאך זה הפסיד לברק אובמה), ונדמה לי שמדובר במניה-דיפרסיה של התקשורת: או שהיא תומכת בגדול באחד, פרנסואה אוזון, כאילו הוא כל הזמן היה אחד מהגדולים, ודווקא לרגל אירוע שהוא לא מהגדולים בקריירה של הצרפתי ("בתוך הבית" החביב אך זניח), או שהתקשורת פתאום משתוללת עם רוע עצום, וקוברת את האיש הזקן והכנראה סנילי שאיבד את היכולת.

לא זה ולא זה. לטעמי האישי, "בחזרה למשחק" אמנם אינו משתווה לאף אחת מהיצירות הגדולות של המאסטר המבוגר, אבל בפני עצמו, הוא בידור סביר בהחלט, ולרגעים אפילו מרגש.

(כמעט) כמו תמיד, "בחזרה למשחק" הוא דיון בגוד-אולד אמריקה. בגברים קשוחים שרואים בהפגנת רגשות סימנים של חולשה, ולכן נמנעים ממנה כמו מאש. במשחק הספורט כחוויה גברית מלכדת (ועדיף משחק אמריקאי מאוד כבייסבול). ובשינויים שעוברים על אמריקה, בהתפתחות הדמות של הגבר האמריקאי, שכבר מותר לו להראות רגשות מבלי שיגכחו עליו, והאם זה ראוי.

במרכז "בחזרה למשחק" ניצבים שני שחקנים מעולים. האחד הוא קלינט איסטווד בעצמו. איש נרגן ועקשן, שלא מוכן להראות חולשה. הוא עובד כמאתר כשרונות (סקאוט) בשירות קבוצת בייסבול, ונחשב לידען גדול, לאגדה בתחומו. אבל הזיקנה מכרסמת, והוא סובל מבעיות בראייה. איסטווד אינו מוכן להראות לעולם את חולשתו, ולא מוכן אפילו ללכת לבדיקה של מומחה. במקום זה הוא נוסע לכמה ימים לסדרת משחקים של קבוצת קולג', שם , מספרים, נמצא הכוכב הבא של הבייסבול. אל המסע מצטרפת ביתו, בגילומה של איימי אדמס. והאדמס הזו היא שחקנית מאוד חביבה עלי. עד לפני כמה שנים היא היתה המותק המקצועית של הקולנוע האמריקאי. אבל בשנים האחרונות היא עושה רושם שיש בה הרבה יותר. שהיא באמת שחקנית רצינית. שהיא יודעת להיות יותר מסתם 'הבחורה היפה והחמודה ההיא'. כאן, בסרט החדש, היא עומדת מול אגדת משחק ובימוי אמריקאית, חוויה מעוררת חיל ורעדה, אבל היא יכולה לו. כל הסצינות בין שניהם הם זהב טהור של משחק. היא מנסה לגרד ממנו קצת רכות, והוא כמובן מסרב. היא מנסה מהכיוון השני -היא פשוט עוזרת לו, מבלי שיבקש, ואחוות האב-בת מגלה גם את הצדדים הרכים, בסופו של דבר. ובדרך, אמריקה הישנה והטובה, האנושית גם אם מצ'ואיסטית, עומדת בגבורה מול אמריקה המתוכנתת והממוחשבת.

כמו שרוברט לורנץ מנסה למצוא את קולו שלו, בהדרכת המאסטר הגדול, כך איימי אדמס משחקת אישה עצמאית, סמל לאמריקה החדשה, שעדיין עורגת אל אמריקה הישנה והטובה – אבא שלה. היא משתמשת בגוף שלה בשילוב של רכות נשית וקשיחות גברית (שימו לב במיוחד ליציבה שלה בסצינה בה היא מחזיקה כדור בייסבול ומשחקת איתו). היא כבר הפתיעה אותי פעם אחת בתפקיד עשיר ששילב נשיות וקשיחות: זה היה ב"פייטר" של דיויד או.ראסל. כאן אני כבר רגיל לאיימי אדמס, יודע מה יש לה לתת, והיא אכן נותנת מעצמה. ואיסטווד – הוא גוד אולד איסטווד. הגבר הקשוח, הגברי, שלא מוכן להראות רגשות. סצינה אחת יפהפיה בבית קברות, מנפצת לרגע את המסיכה, כי אם כבר גבר יכול להזיל דמעה, זה רק כשאף אחד לא רואה. ואח"כ יש את כל הריקוד המגושם הזה עם הבת שלו. כמו ש"מיליון דולר בייבי" הוא סרט על יחסים בין גבר אמריקאי לבין תחליף בת שמתחפש לסרט אגרוף, כך "בחזרה למשחק" הוא סרט על יחסים בין אב לבת שמתחפש לסרט בייסבול. ושני השחקנים המעולים האלו מובילים את הסרט ביד בוטחת.

איימי אדמס וקלינט איסטווד. שני שחקנים מעולים. "בחזרה למשחק".

החריקות הבימויות של "בחזרה למשחק" נראות בבירור בכל מה שסובב את שני השחקנים הראשיים שלו: זה מתחיל בליהוק (השגוי לטעמי) של ג'סטין טימברלייק כצלע השלישית – הפוטנציאל הרומנטי של האישה. טימברלייק הוא שחקן חביב כשהוא צריך לגלם פלייבוי לא רציני וקליל. הוא היה מצוין ב"רשת החברתית" של דיויד פינצ'ר, ולא רע גם ב"מורה רעה". אבל כאן הוא נדרש לתפקיד עם עומק. הוא לא רק הצעיר החתיך שירגש ויסחוף את הגיבורה. יש לו גם עבר מקצועי עם האב, וזה מוסיף נופך רגשי לסיפור. אבל טימברלייק מסתפק בלהיות חתיך ו'קול', והגוף שלו לא מתנהג כאילו לדמות שלו יש משקל.  הוא לוקח אותו שוב למקום הקליל והלא רציני, וזה פספוס דרמטי.

עוד מקיפים את הסיפור המרכזי חבורת דמויות חד מימדיות. בעיקר כדאי לציין את הכשרון הצעיר שכולם עוקבים אחריו, שהוא חתיכת טיפוס ארוגנטי ודוחה (וזהו. לא יודעים עליו כלום חוץ מזה), וגם את סוכן השחקנים הצעיר בקבוצה, גם הוא טיפוס ארוגנטי ומתנשא, בחור שחושב שהוא יודע טוב יותר מכולם, כולל מאיסטווד המזדקן הזה. גם דמותו חד מימדית, מתאימה יותר לקומדיה מאשר לדרמה.

יוצא דופן כאן הוא ג'ון גודמן, בהופעה קטנה ורגישה. גודמן מתמסר בזמן האחרון יותר מדי לתפקיד האקזקוטיב עם הסיגר ביד, והוא טוב במה בהוא עושה (ב"ארטיסט", וגם ב"ארגו" שעולה בקרוב. הוא מצוין בשניהם).  גם ב"בחזרה למשחק" הוא אקזקוטיב שכזה, אבל כאן לורנץ מעניק לו כמה רגעי חסד, והוא מנצל אותם.

בנוסף לורנץ מפספס עם קטעי פלאשבק לעבר שמשולבים בסיפור המרכזי במגושמות לא אלגנטית.

אבל כל אלו זניחים למדי בעיניי. למרות של"בחזרה למשחק" אין משקל משמעותי, הוא בסך הכל מספק בידור ראוי, שבו שני שחקני קולנוע מצוינים מובילים סיפור לא בלתי-מעניין, ולמרות כמה חריקות בבימוי פה ושם, הם מחזיקים את כל הסרט על כתפיהם. וצפייה בשני השחקנים האלו שמגישים הופעות משחק מצוינות שווה לטעמי את מחיר הכרטיס.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s