סרט קצר: אין זמן (דארן ארונופסקי)

והיום: ביקור במוזיאון.

"אין זמן", כסרט קצר שעומד בפני עצמו, הוא די צולע ולא הכי מוצלח. אבל יש כאן הצצה לתחילת דרכו של אחד האנשים הכי מרתקים בתעשיית הקולנוע העולמית. ואם תשימו לרגע את הציניות בצד, יש ב"אין זמן" כמה רגעים משעשעים למדי.

דארן ארונופסקי, האיש מאחורי "רקוויאם לחלום" (ששנאתי שנאתי שנאתי) ומאחורי "המעיין" (שאהבתי אהבתי אהבתי), הוא גם האיש מאחורי "ברבור שחור", לטעמי אחד מהסרטים הגדולים של השנים האחרונות. בשבילי הוא קודם כל איש של אינטנסיביות רגשית. ניתן לראות ב"אין זמן" ניצנים של זה. הסרט הקצר הזה הוא בעצם סדרה של מערכונים. כמעט כולם מתחילים רגוע, ומגבירים קצב. הם משתמשים בעיקר בסאונד איטי שמתגבר. והם אמורים להוביל סוג של רכבת רגשית (כאן, קומית בעיקרה). "אין זמן" נעשה בשנות ה-90, והוא בעיקר מכיל את הרוח הזרוקה של אותן שנים (מי שמכיר את "גו פיש" המקסים של רוז טרוש, יש ב"אין זמן" משהו מהרוח ההיא. מינוס הקונטקסט החד-מיני). ולכן הוא גם פחות מחייב, אבל אני רואה בזה התחלה.

ב"מתאבק", כמו גם ב"ברבור שחור" ניכרת ההתעסקות של ארונופסקי המבוגר יותר בעיוותים של הגוף (ודרכו, של הנפש). גם כאן, בסרט המערכונים הלא מחייב הזה, ניתן לראות ניצנים לכך: אם זה במערכון החלפת העיניים, או במערכון הדגים.

זה ממש לא סרט קצר גדול, והוא אפילו די זניח בפני עצמו. אבל כשיודעים מי עומד מאחוריו, ומכירים (ואוהבים) את יצירותיו, ניתן לראות ב"אין זמן" איזשהו מוצר מוזיאוני, דלת מאירת עיניים אל נערותו ואל תחילת דרכו של אחד הקולות הייחודיים והאיכותיים ביותר של עולם הקולנוע של היום.

דארן ארונופסקי סיים לצלם את סרטו החדש, האפוס התנ"כי "נוח", להמשיך לקרוא