כלים שלובים: צליל לא מכוון

ראיתי כמה וכמה (ועוד כמה) תכניות בסדרת ה"סטודיו למשחק". זה שבה ג'יימס ליפטון מראיין שחקן או שחקנית על הקריירה שלהם (ובסוף מסיים עם השאלון שהומצא ודויק לכדי שלמות ע"י הגיבור הצרפתי שלו, ברנאר פיבו). עצה משחקנים לסטודנטים למשחק שחוזרת כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות היא להתכונן במרץ לתפקיד, לעשות תחקיר, לפרק את התסריט לסצינות, לחקור את הדמות עד היסוד – ועם זאת, כשמגיעים למעמד הצילומים עצמם – כדאי לזרוק הכל מהחלון. הרעיון הוא שעד יום הצילומים כל ההכנות נספגו היטב בשחקן, והוא כבר יודע את העבודה. ועדיין הוא צריך להיות מוכן להפתעות. לספונטניות. להמצאות של הרגע האחרון. למחשבות חדשות שיבואו מהבמאי, מהצלם, ובעיקר מהפרטנרים שלו למשחק.

והנה מגיע אלינו "כלים שלובים". קונצרט ל-4 שחקנים מהמשובחים שיש. מארק איווניר הישראלי משתלב יפה ברביעיה מוסיקלית שכוללת גם את כריסטופר ווקן, קת'רין קינר, וגם את מי שהוא אולי גדול שחקני אמריקה של הדור הנוכחי, פיליפ סימור הופמן. והנה נדמה לי שכולם עושים את אותה טעות. כולם רוצים להצדיק את המוניטין שלהם (ומארק איוניר רוצה להוכיח שהוא שווה בין גדולים) עד שכולם עשו את עבודת ההכנה האינטנסיבית ביותר בחייהם. אבל הם שכחו לזרוק את הכל מהחלון ביום הצילומים. וכך יוצא שלא האמנתי לאף אחד מהאנשים האלו על המסך. הבנתי שכל אחד יודע מה הוא רוצה, אבל הרגשתי גם שכל אחד מהם משחק עם עצמו, ולא מקשיב לחבריו. הרגשתי שהם שם כדי לעשות סרט יפה, אבל הם מפספסים בכל רגע כמעט.

Late Quartet

קת'רין קינר, כריסטופר ווקן, פיליפ סימור הופמן ומארק איווניר ב"כלים שלובים". יפה ועקר

ובהתאמה, זו היתה גם ההתרשמות הכללית שלי מסרטו של ירון זילברמן: נדמה לי ש"כלים שלובים" הוא סרט שכל כך מתרכז בלהיות יפה, מהוגן כזה, מנומס, מכובד – כל כך מתאמץ למצוא חן, עד ש להמשיך לקרוא