כלים שלובים: צליל לא מכוון

ראיתי כמה וכמה (ועוד כמה) תכניות בסדרת ה"סטודיו למשחק". זה שבה ג'יימס ליפטון מראיין שחקן או שחקנית על הקריירה שלהם (ובסוף מסיים עם השאלון שהומצא ודויק לכדי שלמות ע"י הגיבור הצרפתי שלו, ברנאר פיבו). עצה משחקנים לסטודנטים למשחק שחוזרת כמה וכמה פעמים בהזדמנויות שונות היא להתכונן במרץ לתפקיד, לעשות תחקיר, לפרק את התסריט לסצינות, לחקור את הדמות עד היסוד – ועם זאת, כשמגיעים למעמד הצילומים עצמם – כדאי לזרוק הכל מהחלון. הרעיון הוא שעד יום הצילומים כל ההכנות נספגו היטב בשחקן, והוא כבר יודע את העבודה. ועדיין הוא צריך להיות מוכן להפתעות. לספונטניות. להמצאות של הרגע האחרון. למחשבות חדשות שיבואו מהבמאי, מהצלם, ובעיקר מהפרטנרים שלו למשחק.

והנה מגיע אלינו "כלים שלובים". קונצרט ל-4 שחקנים מהמשובחים שיש. מארק איווניר הישראלי משתלב יפה ברביעיה מוסיקלית שכוללת גם את כריסטופר ווקן, קת'רין קינר, וגם את מי שהוא אולי גדול שחקני אמריקה של הדור הנוכחי, פיליפ סימור הופמן. והנה נדמה לי שכולם עושים את אותה טעות. כולם רוצים להצדיק את המוניטין שלהם (ומארק איוניר רוצה להוכיח שהוא שווה בין גדולים) עד שכולם עשו את עבודת ההכנה האינטנסיבית ביותר בחייהם. אבל הם שכחו לזרוק את הכל מהחלון ביום הצילומים. וכך יוצא שלא האמנתי לאף אחד מהאנשים האלו על המסך. הבנתי שכל אחד יודע מה הוא רוצה, אבל הרגשתי גם שכל אחד מהם משחק עם עצמו, ולא מקשיב לחבריו. הרגשתי שהם שם כדי לעשות סרט יפה, אבל הם מפספסים בכל רגע כמעט.

Late Quartet

קת'רין קינר, כריסטופר ווקן, פיליפ סימור הופמן ומארק איווניר ב"כלים שלובים". יפה ועקר

ובהתאמה, זו היתה גם ההתרשמות הכללית שלי מסרטו של ירון זילברמן: נדמה לי ש"כלים שלובים" הוא סרט שכל כך מתרכז בלהיות יפה, מהוגן כזה, מנומס, מכובד – כל כך מתאמץ למצוא חן, עד שהוא שוכח שהוא בעצם מספר על תשוקות סוערות מתחת להעמדות פנים נעימות. בתחילת הסרט, אחד מחברי רביעיית מיתרים מגלה שהוא מפתח סימנים של אלצהיימר. הוא מודיע שהקונצרט הקרוב יהיה קונצרט הפרידה שלו. ותיבת פנדורה נפתחת. בגידות, מריבות (מקצועיות ואישיות), אהבות, פרידות – הכל צף ועולה לפני השטח. אבל "כלים שלובים" הוא סרט מנומס. הוא לא צועק. גם כשצריך. וכשכבר הוא כן צועק זה נחווה על ידי כמשהו מוגזם ולא בשפה של הסרט. כמוטציה משונה. משהו מאוד לא עובד בסרט הזה דרמטית. ויש גם זליגות סגנוניות משונות, כמו הקטע שבו אחד הגברים נאלץ לצאת מחדר השינה של הבחורה דרך החלון, כאילו "כלים שלובים" הפך לרגע לקומדיה סוג ג'. מרוב רצון לעשות סרט יפה על אמנות ועל מה שמניע אותה, שום דבר לא עובד בסרט הזה. ה-DNA של היוצרים (השחקנים והבמאי) הוא אמנותי ונעים. התסריט מכתיב כאן דווקא משהו סוער יותר. וגם כשהסרט יוצא לרגע מעורו, הוא לא באלמנט שלו. גם ברגע קומי, או ברגע דרמטי אחד (האם וביתה, למשל) – זה לא בסגנון של הסרט, זה לא בדמם של היוצרים. ולכן גם שם זה לא עובד.

ובכל זאת: הסרט נפתח בתמונה שבה הרביעיה עולה על הבמה. וזו בעצם גם תמונת הסיום. וזה יפה לראות איך אותה רביעיה, אותם אנשים עולים על הבמה גם בסוף, אבל אלו כבר אנשים אחרים. למדנו להכיר אותם, על כל המריבות והאהבות שביניהם, והסצינה המסיימת של הסרט בכל זאת מזיזה משהו בלב. הבחירה של הרקע המושלג מוסיפה הרבה סטייל לסרט (גם אם לרגעים הוא נדמה לי מיופיף), והכל מאוד יפה בסרט הזה. יפה מדי. מזויף. כי הסרט הזה חופר בלכלוך שמתחת לפנים היפות, אבל הוא לא מתלכלך בעצמו. וכך מה שאומר היה להיות דרמה קטנה ומרגשת הופך להיות מירוץ בין השחקנים בתחרות "מי הכי טוב". תחרות שבה הסרט מפסיד, ובהתאמה, גם השחקנים עצמם. וגם הבמאי, שמאוד מתאמץ לעשות סרט יפה (ולרגעים בודדים אף מצליח), אבל הוא בעצם לא קשוב למה שהתסריט עצמו מכתיב.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s