ראלף ההורס: לא גיימר. לא רע.

אני ילד תל אביבי של שנות ה-80. היו משחקי מחשב גם אז, אבל אני שיחקתי בכדורגל. ובכדורסל.

אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי (בערך. יש לי בלוג, שזה במחשב, אבל אני לא ממש רודף חידושים). אני ממש לא גיימר, וחוץ אולי מפאקמן, אני לא באמת מכיר משחקי מחשב. ולכן "ראלף ההורס", שלפי מה שהבנתי יוצא מתוך נקודת מוצא של משחק מחשב שקיים, ובקו הסיפורי שלו משתמש בכמה משחקי מחשב אחרים שקיימים (שאני לא מכיר) – הסרט הזה, או לפחות חלק ניכר ממנו, עבר לי מעל הראש. יש כאן עולם שלם של רפרנסים שאני פשוט לא מכיר, והרבה בדיחות שפשוט לא צחקתי מהן. יש כאן עולם תרבותי שלם שאני פשוט לא חלק ממנו.

אני כן יודע להגיד שדרמטית מדובר בסרט חביב. לא משהו גדול, אבל יש בו גם רגעים מרגשים.  לא משהו יוצא דופן, אבל יש בו גם רגעים סוחפים.

התחלת הסרט היא סנטימנטלית מהסוג הדביק: דמות האיש הרע באחד ממשחקי המחשב שבחנות המשחקים מואסת בייעודה. היא לא באמת רעה, היא רק מבצעת את תפקידה הרע ביעילות. אבל נמאס לו, ל"ראלף ההורס". הוא דורש יחס טוב. הוא דורש שיתיחסו אליו כפי שאישיותו מכתיבה, ולא כפי שתפקידו במשחק מכתיב. קבוצת התמיכה שמתוארת בתחילת הסרט היא סוג של בדיחה עבשה לטעמי (בהשתתפות כל מיני דמויות ממשחקים שאני לא מכיר), עם קונטקסט מתקתק מדי. אבל אז הסרט משמן לאט את גלגלי הדרמה, וההרפתקאה מתחילה. מסעו של ראלף בעקבות מדליה מוביל אותו אל משחק אחר ואל מפגש עם דמות ילדה קצת מעצבנת (אבל לא יותר מדי) שהופכת די מהר לדמות רגישה וחמודה. וסיפור ההרפתקאות שמגיע בעקבותיו סוחף ברוב שלביו.

ראלף ההורס (משמאל) וחבורתו בהרפתקאה סוחפת. בערך.

ראלף ההורס (משמאל) וחבורתו בהרפתקאה סוחפת. בערך.

יש גם סיפור משני של קצינת צבא חסרת רחמים ממשחק מחשב אחר הרודפת אחר מפלצות שמתרבות בקצב רצחני והורסות את כל העולם כפי שכל הדמויות בסרט מכירות. מצד אחד, כל המשפטים שמושמים בפיה של הקצינה הזו הם כמו פרודיה מושחזת למדי על כל סרטי השוטרים והחיילים שאי פעם נעשו. משפט כמו "המקום הזה ריק כמו המדבר שהשמש ייבשה עד להיותו צימוק חמוץ ומגעיל שיגרום לך לבכות לאמא" הוא למשל דוגמא לוריאציות על קלישאות שמושמות בפיה של הקצינה הזו, והן הצחיקו אותי כל פעם מחדש. מצד שני, הסיפור המשני הזה משולב אל תוך הסיפור המרכזי בצורה צולעת. הוא נשכח לחלקים גדולים מדי של הסרט, ואז מופיע שוב. העריכה של הסיפור המשני אל תוך הסיפור הראשי לא קצבית מספיק.

אבל סיפור העליות והירידות בתוך ההרפתקאה המרכזית של ראלף והילדה מעניין מספיק כדי להחזיק את העניין שלי בסרט. יש אפילו סצינה, איפשהו באמצע של הסרט, שבה ראלף עושה משהו למכונית – והסצינה הזו העלתה בי,בניגוד לכל הגיון, אפילו דמעה בקצה העין. זה הרגע שבו הבנתי שמשהו כאן בכל זאת עובד נכון.

אז נכון, יכול להיות שאני ממש לא קהל היעד לסרט הזה. אני לא גיימר, ולא שייך למילייה הזה. אבל "ראלף ההורס" היה חוויה נחמדה למדי. שעה וחצי די חביבה, לא מחייבת שכזו. לא הסרט הכי טוב שראיתי השנה, רחוק מזה, אבל גם ממש לא בזבוז זמן.

ותארו לעצמכם את הנחמדות הזו רק כערך מוסף לאנשים שכן מכירים את העולם שעליו הסרט מדבר. אולי בשבילם הסרט יהיה אפילו מבריק.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s