ניצוד: נקמת ילדה קטנה לא ברא וינטרברג

באחת הסצינות בסרט אבן נזרקת אל חלון ביתו של גיבור הסרט, שוברת את הזכוכית, ופוגעת באיש. בכדי לתאר את הקורה בסצינה, הבמאי בחר לצלם את הגיבור מדבר עם בנו במטבח. בעודם מדברים, הבמאי חותך אל צילום של החלון. הצופה מבין שמשהו הולך לקרות עם החלון. ואחרי כמה שניות אכן קורה. וזאת הבעיה של הסרט: במקום ללכת עם תודעת הדמות, במקום לרגש אותנו, תומס וינטרברג הבמאי מנסה לספר את הסיפור בצורה כמעט אנליטית וקלינית, להימנע ממלודרמטיות. פועל יוצא הוא שהסרט גם נמנע מלרגש אותי.

תומס וינטרברג הבמאי התחיל את הקריירה שלו מאוד גבוה. סרט הגמר שלו כסטודנט זכה בפרס הראשון של פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. הפיצ'ר הראשון שלו זכה להצלחה עצומה. אני חייב להודות שאני הייתי בין הבודדים שיצאו די מסויגים מהסרט ההוא, "החגיגה". אמנם כבר שם ניתן היה לראות שמדובר בבמאי עם יכולת הדרכת שחקנים משובחת. אבל ראיתי גם שמדובר בבמאי שוויצר. אחד שרוצה להראות לכל העולם כמה הוא טוב. ברגע מסוים ב"חגיגה" הוא רוצה לגרום לי להאמין שאחת הדמויות בסרט עומדת להתאבד. הוא עורך במקביל התרחשויות בשלושה מקומות שונים, ומגביר את הקצב בצורה מרשימה. ואז הוא מפוצץ את הבלון: אף אחד לא מתאבד. אז בשביל מה היתה כל תצוגת התכלית הזו?

זה תומס וינטרברג. או אולי צריך להיות הגון ולומר: זה היה תומס וינטרברג. הוא התבגר מאז. מאז "החגיגה" בסוף שנות ה-90 הוא עשה להמשיך לקרוא