לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: סוכריות

באמצע שנות ה-90 הגיע אל הקולנוע הישראלי קול ייחודי, פיוטי, מכאן ולא מכאן בעת ובעונה אחת. על המסכים עלה סרט יוצא דופן בשם "לנגד עיניים מערביות". שחור לבן, עם מוסיקה של ברי סחרוף, סרט שהציג סגנון לכאורה מנוכר, אבל כזה שמתחת לפני השטח בכל זאת יש בו לא מעט רגש. בתחילת שנות ה-2000 הגיע סרטו השני של פיצ'חדזה, "בסמה מוצ'ו", מעין פנטסיית פשע מקומית, וכמה שנים לאחר מכן הגיע סרטו הטוב ביותר, "שנת אפס". הסרט הזה אכן זכה להילולים מצד הביקורת, אבל הקהל הרחב לא כל כך ידע איך לאכול אותו. שלושה סיפורים שונים נפגשו בסרט הזה, במבנה לא קונבנציולי לסרטים ישראלים, ולמרות שלכאורה הסרט נמנע מסנטימנטליות, הסוף שבו דני גבע מקליט את תכנית הרדיו עליה עבד מעלה דמעות בעיניים.

טרגדיה אישית לקחה את יוסף פיצ'חדזה מחיי היצירה למשך כ-8 שנים. השנה הקול הקולנועי הייחודי הזה חוזר עם פרויקט חדש שנקרא "סוכריות". השם עלול להטעות, מכיוון שהסינופסיס מצביע על סרט פוליטי:

סלאח, סוחר ויזם ערבי-ישראלי, שואף להביא אושר לילדי המגזר הערבי בישראל באמצעות פתיחת רשת חדשה של חנויות ממתקים. "החברה", תאגיד ישראלי השולט בשוק הממתקים הישראלי, והעומד בראשה, קלאוזנר, נוטרים לסלאח על המהלך העסקי הקודם שלו – השתלטותו על שוק הקפה השחור המקומי והפקעתו מידי "החברה". קלאוזנר רואה ביוזמה העסקית החדשה של סלאח איום של ממש, לא רק במישור העסקי גרידא אלא גם במישור הפוליטי תרבותי, עד כדי קריאת תיגר כנגד הציונות עצמה. במסווה של מאבק עסקי, חושף הסיפור דילמות מוסריות ומאבק בין תרבויות: הערבי המנסה להשתלב בישראל המודרנית מול התרבות הציונית השלטת, כאשר אשתו הרוסייה של סלאח, גיסו הצרפתי, שותפו הגרמני ואהובתו הצרפתייה של האחרון, נותנים ביטוי לעובדה שהמאבק אינו מתרחש בחלל ריק אלא במסגרת מציאות בינלאומית סבוכה. המאבק על השליטה בשוק הממתקים מידרדר במהירות לאלימות ברוטלית שסופה מרחץ דמים חסר תוחלת.

בראיון שהעניק פיצ'חדזה לפבלו אוטין לקראת צאתו של "שנת אפס" למסכים הוא אמר:

אני מתעניין במציאות נפשית יותר מאשר במציאות קונקרטית-פוליטית-חברתית. אני חושב שהמציאות הנפשית היא הדבר הכי מעניין בקולנוע ובכל אמנות אחרת. ברגע שאתה עוסק במציאות הנפשית של הדמויות, אז הפוליטיקה, החברה, וכל הדברים האלה מתלווים לזה באיזושהי צורה, וזה לא כל כך נטול קונטקסט.

(גליון "סינמטק" מס' 136, ספט-אוק 2005)

ולכן למרות שהסינופסיס לסרט החדש של פיצ'חדזה מזכיר לי קצת את נבואת החורבן שהיתה "החיים עפ"י אגפא", נדמה לי שהסגנון השונה של הבמאי ייצור סרט אחר, שגם הוא ייתן אגרוף לבטן, לכאורה מעודן יותר, אבל למעשה לא פחות עוצמתי מאותו הלם מונומנטלי שהיה הסרט ההוא של אסי דיין.

יוסף פיצ'חדזה (במרכז, מואר כמו סטאר בעצמו) על הסט של "סוכריות"

יוסף פיצ'חדזה (במרכז, מואר כמו סטאר בעצמו) על הסט של "סוכריות"

באותו ראיון הודה יוסף פיצ'חדזה שהוא נוהג לעבוד עם שחקנים ואנשי צוות קבועים, שהם גם חברים שלו מחוץ לסט הצילומים. ואכן, גם בצוות של "סוכריות" ניתן למצוא את אותם שמות שליוו את פיצ'חדזה בסרטים קודמים: בקאסט המרכזי ניתן למצוא את מנשה נוי, מוני מושונוב, עזרא כפרי, ואת שרה אדלר שהולכים איתו כבר יותר מעשור. את התפקיד הראשי של סלאח יגלם מכרם ח'ורי (זאת תהיה שנה מעניינת לח'ורי: ניצול שואה יהודי ב"הבן של אלהים", ויזם ערבי ב"סוכריות"), ומולו, בתפקיד קלאוזנר, הוריקן עוצמתי בדמותו של שמואל וילוז'ני.

דב שטויר, איש ותיק עם הרבה זכויות בקולנוע הישראלי (עורך ידוע ומכובד. ההצלחה האחרונה שלו היא "איה") הולך עם פיצ'חדזה עוד מסרטו הראשון, וגם כאן הוא התיישב בכיסא העורך, ובנוסף הוא היה שותף לכתיבת התסריט (ביחד עם פיצ'חדזה) וכן שותף להפקת הסרט (ביחד עם האחים אדרי, רן פרידברג, ופיצ'חדזה עצמו). וכך נדמה שגם אם שנת 2013 היא שנת התותחים הגדולים (ארי פולמן, אבי נשר), זה דווקא התותח הצנוע יותר שיוסיף מימד רגשי מיוחד לאוהבי הקולנוע הישראלי.

* תודה לדב שטויר על העזרה באיסוף החומרים לפוסט הזה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s