לא בתל אביב: מורד מאהבה

דיסקליימר: לפני כשנה ראיתי באינטרנט סצינה מתוך הסרט הזה. זה היה כשהוא היה עדיין בעריכה, ויוצרי הסרט ביקשו עזרה במימון הפוסט-פרודקשן. התגייסתי. אמנם שמתי רק כשניים וחצי גרושים, אבל אני מקווה שעזרתי בקצת.צרי העין יגידו שדעתי משוחדת מראש, ואני מושקע בסרט. אבל מכיוון שבאמת שמתי כמות כסף פצפונת, ויותר חשוב, מכיוון שלא היתה לי יד ורגל בשום החלטה אמנותית שנלקחה ע"י היוצרים,  אני מרגיש חופשי לכתוב פוסט על הסרט הזה.

ובכן: "לא בתל אביב" הוא סרט מפתיע, שמוכיח שאפשר לעשות סרט אנטי-מימסדי מבלי להיות כועס ובועט. "לא בתל אביב" הוא סרט שמחפש סדר עולמי חדש, אבל הוא פונה ללב ולנשמה. נוני גפן, הבמאי-תסריטאי-שחקן ראשי כמֵהַ למסגרות אחרות מהמקובל, והוא מבטא את זה בצורה קומית-רגשית, ולא בצורה מיליטנטית. אולי אפשר אפילו לומר זאת על דרך השלילה: יערה פלציג (הנהדרת), אחת השחקניות הראשיות ב"לא בתל אביב",  שיחקה גם בסרט אנטי-מימסדי אחר לפני כשנתיים. היה זה "השוטר" של נדב לפיד. אבל במקום שבו "השוטר" היה שכלתני "לא בתל אביב" פונה לנפש. ובמקום ש"השוטר" היה לכאורה סרט אנטי, אבל בעצם היה סרט הכי בורגני, "לא בתל אביב" הוא סרט שבורגנים לא יבינו.

יערה פלציג (הנפלאה) ונוני גפן (הנהדר) ברגע אינטימי ב"לא בתל אביב". רומי אבולעפיה (הנפלאה גם היא) תכך תצטרף

יערה פלציג (הנפלאה) ונוני גפן (הנהדר) ברגע אינטימי ב"לא בתל אביב". רומי אבולעפיה (הנפלאה גם היא) תכך תצטרף

צריך לומר: כבר מהתחלה "לא בתל אביב" מוותר על פרמטרים של סרט קולנוע רגיל. את "לא בתל אביב" אי אפשר לשפוט בכלים של משחק או בימוי או תסריט. את "לא בתל אביב" צריך לחוות. או שמתחברים לראש של נוני גפן (כמוני), ואז גם החריקות נסלחות, או שלא מתחברים, ואז יוצאים מהסרט כועסים ואומרים משהו כמו "מה זה הזבל הזה?!". אני התחברתי.

אני התחברתי לחלוטין לרוח הסיקסטיז ששורה על הסרט. לרוח ילדי הפרחים. לרצון הכן להשתחרר מהמוסכמה החברתית שאומרת שמשפחה היא יחידה אוטונומית המכילה אישה, גבר, ילד/ה, וכלב/ חתול. "לא בתל אביב" מנסה להשתחרר מהצורך לעבוד בשביל לחיות. "לא בתל אביב" מנסה להתקיים על האהבה שבאוויר. על יחידה משפחתית משולשת במקום זוגית. על הרצון לקבל הכרה מהחברה למרות חוסר הקונבנציוליות. ועל ההבנה שזה בלתי אפשרי. ובכל זאת הסרט הזה מלא בתקווה שאפשר גם אחרת.

אם רוצים לקיים סדר ישן, צריך להרוג את הישן. ואכן "לא בתל אביב" מתחיל כשגיבור הסרט מאבד את עבודתו (בעצם הסרט מתחיל עוד קודם, כשדמות קשישה עוברת ברחוב. שנאמר: להרוג את הישן). אח"כ גיבור הסרט משתחרר מעול אימו, ויוצא לדרך עם תלמידה חטופה. אליהן מצטרפת מושא אהבתו מרחוק זה זמן רב של הגיבור. שלושת אלו הופכים ליחידה משפחתית לא קונבנציונלית שמחפשת הכרה בתוך עצמה, ובפני העולם החיצון. אבל גם הם מבינים שזה לא אפשרי. ובכל זאת, נוע תנוע.

נוני גפן, כבמאי, מתגלה מצד אחד כאדם רב דמיון. רוח הגל החדש הצרפתי שורה עליו, והוא משתמש במוסיקה (משובחת) ובטריקים בימויים (פריז פריים, הגברת מוסיקה להשריית אווירה, והפסקתה הפתאומית להשגת אפקט קומי, ועוד כמה), ומצד שני לא כל הסרט מחזיק, מכיוון שבאיזשהו שלב הטריקים הבימויים מתחילים לחזור על עצמם. יש גם ריח קל של שוביניסטיות באויר (סצינת ה"כח נשי" הגסה, ובכלל, גבר ושתי נשים זה בסדר, נכון?!). ולמרות זאת, משהו במוזרות של הטקסטים תפס אותי. משהו בכנות של הכתיבה. משהו ברצון האמיתי של הדמויות (ושל נוני גפן עצמו) לקבל הכרה, למרות הנון-קונפורמיות שלו.

"לא בתל אביב" מוכיח שאהבה חופשית (ברוח הסיקסטיז) היא אהבה חופשית. בכל קומבינציה. ואם תבואו מאהבה, ותתחברו לרוח המרדנית ועם זאת רגשית של הבמאי – תקבלו חווייה קולנועית לא רגילה ומומלצת למדי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s