חיי פאי: פגשתי את אלהים

צריך להקדים ולומר: "חיי פאי" הוא הסרט הכי יפה שתראו השנה. ויזואלית. זה פשוט טריפ נפלא ב-3D. כן, גם אני, האנלוגי,שוויתר על חגיגת "אווטאר", גם אני התמכרתי לסרט הזה. ואולי זה בגלל שלא מדובר בגימיק לשמו. כבר בסיקוונס כותרות הפתיחה מכין הבמאי אנג לי את הקרקע: מדובר בצורה ותוכן משולבים יחדיו. העולם, החיות שמאכלסות אותו, החיים שבעולם הזה, כל השלמות הזו נחווית בקצב איטי, עם מוסיקה נעימה, והכל כהכנה לרגעי הדרמה שעוד יבואו. אנג לי מביים את "חיי פאי" כבמאי מקצוען שיודע בדיוק מה הוא רוצה ואיך להשיג את זה. הוא יודע לשלוט בקצב המדוד של הסרט, וכיצד להביא את סרטו לשיאים דרמטיים מתוכננים היטב, והוא גם יודע מתי להרפות.

נער ונמר בים. השרדות ב-3D. "חיי פאי"

נער ונמר בים. השרדות ב-3D. "חיי פאי"

אבל צריך גם לומר: בסופו של דבר, כל ההוד וההדר הבאמת מרשימים של "חיי פאי", כל היופי הבאמת נדיר הזה – הכל מתבזבז על שיעור פילוסופיה בגרוש. הסרט בעיקרו הוא תיעוד הישרדותו של אדם בלב ים במשך זמן רב. רק הוא ונמר. והאדם טוען, במבט לאחור (הסרט מסופר כפלאשבק של הגיבור המבוגר יותר) שזו היתה החווייה דרכה גילה את אלהים. הו, איזו תגלית מופלאה. הרי ידוע שאנשים פונים לאלהים בעיתות צרה. גם הלא דתיים. אז תקופת זמן לא קצרה בה בילה גיבור הסרט כאשר סכנת המוות היתה תמידית ומוחשית היא גם היתה הדלת דרכה הוא הכיר את אלהים? לא ביג דיל. אלהים אמור להיות דווקא בפרטים הקטנים. דווקא שם מרגש לפגוש אותו. בפרטים הגדולים הוא ממילא נמצא. והחלק הזה של הסיפור מרגיש לי מאולץ.

בנוסף, נדמה לי שאנג לי מהרהר על טבע עבודתו שלו עצמו תוך כדי הסרט, והוא עושה זאת במגושמות לא אופיינית. האקספוזיציה של הסרט ארוכה למדי (אם כי לא בלתי מעניינת). בסופה נאמר: או. קיי. הנחת את היסודות. אנו מכירים את הדמויות. מה הלאה? כלומר: הבמאי ממש חושף את עצם הכלים הבסיסיים של כתיבת התסריט. לא ברור לי איזו מטרה זה משמש.

סוף הסרט מרגיש לי תמוה אף יותר. בסוף הסיפור המרשים והסוחף הזה מוגשת לנו גרסה נוספת, אלטרנטיבית לסיפור זה עתה חווינו. אחרי שנסחפנו בסיפור מרתק, צבעוני, משכר חושים, מרהיב עין, מדמיע עין במשך יותר משעה וחצי, אנו מקבלים גרסה אלטרנטיבית לסיפור שנמשכת כשלוש דקות. הגרסה מוגשת בקולו של המספר, במונולוג אחד שאמנם משוחק היטב, אבל מוגש על רקע קיר לבן של בית חולים. כל הצבעוניות הנפלאה וההפקה המרשימה של השעה וחצי שקדמו לכך נמחקת לטובת 3 דקות של מינימליזם קולנועי (אולי אפילו תיאטרלי). ובסוף נשאלת השאלה – איזו גרסה אנחנו מעדיפים? והרי זו שאלה מכשילה. רוב האנשים יאמרו: את הגרסה הראשונה. ובצדק. לא רק שזו הגרסה המושקעת הרבה יותר, אלא היא גם הגרסה איתה הלכנו כל הסרט, פחדנו, התרגשנו, בכינו, ובעיקר פערנו עיניים משתאות מכל היופי הבלתי נתפס הזה, אז עכשיו אני צריך לשכוח את כל זה בשביל שלוש דקות של שחקן משחק מונולוג של שלוש דקות על רקע קיר לבן?

ואם זה היה הפוך? מה אם השחקן הזה היה מצליח להחזיק מסך במונולוג של שעה וחצי, לקחת אתנו למסע רגשי עמוק מבלי לעזוב את החדר עם הקירות הלבנים האלו, ובסוף אותו סיפור היינו מקבלים גרסה אלטרנטיבית של 3 דקות בתלת מימד? איזו גרסה היינו מעדיפים? לא בטוח שהגרסה המושקעת היתה נבחרת גם שם. יש כאן עניין של השקעה רגשית של הצופה. עבודה שהצופה עשה במשך שעה וחצי. לא קל, ואולי גם בלתי אפשרי לבטל אותה לטובת מסע קצרצר אלטרנטיבי. האם אנג לי רוצה לעשות רק אקסטרוואגנזות בעתיד? אני מקווה שלא. אני מקווה שהעובדה שההשקעה הויזואלית העצומה שלו מקבלת משקל נגד של קצב מדוד ושיאים רגשיים אפקטיביים מאוד שמגיעים בדיוק של שעון שוויצרי של במאי מקצוען – אני מקווה שאנג לי ידע להבחין בכך שמדובר ביותר מסתם עבודה טכנית דיגיטלית. שהעובדה ש"חיי פאי" הוא חווייה רגשית עצומה היא תודות להשקעה שווה באספקט הטכני ובאספקט הרגשי.

אני לא באמת מבין בכל מה שקשור לעבודה הטכנית שהושקעה בסרט הזה. רוב רובה של העבודה הזו די מדהים. יש פה ושם כמה סצינות בהן הרגשתי שהעבודה לא הושלמה, או שהטכנולוגיה עדיין לא השיגה את היכולת ליצור את האשליה הרצויה (למשל: הלוויתן המזנק מתוך המים נראה לי דיגיטלי מדי, וגם האי מלא המכרסמים נדמה לי קצת מתוכנת מדי, מלא מדי חיות, למרות שבלילה הוא פשוט יפה בצורה בלתי רגילה). אבל העובדה שחלק ניכר מהסרט מלא בדמות אחת בלבד ובנמר אחד והסרט לא משעמם (תחשבו על טום הנקס בסרט ההוא על האי הבודד, רק במקום כדור בייסבול – יש נמר) מלמדת שיש כאן במאי בחסד עליון. העובדה שמדובר בנמר, חיה בוגדנית, מכריחה את הגיבור (ואותנו) להיות עירניים כל הזמן, מפחד שהוא יטרוף אותו (אותנו). ומאמצי ההישרדות (המרשימים לעיתים, ומפחידים ברגעים אחרים) מועצמים בעזרת העבודה בשלושה מימדים (לראות את הסרט הזה בשני מימדים זה כמו לשתות קפה בלי סוכר).

וכך, למרות חריקות פה ושם, "חיי פאי" הוא אודיסאה רגשית יוצאת דופן, הן באספקט הויזואלי, והן באספקט הדרמטי. זה סרט יפהפה בשלושה מימדים לכל המשפחה.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “חיי פאי: פגשתי את אלהים

  1. ראיתי את הסרט בהקרנת טרום בכורה ומאוד התאכזבתי – הספר טוב בהרבה, סרטיו האחרים של אנג לי בעיקר נמר דרקון משובחים יותר. יש הישג ברמה הויזואלית (גם אם לא תקדים) אבל האם בשביל זה אנחנו הולכים לקולנוע?… עברנו את ימי 'טיטאניק' ו'אווטאר'. יחד עם זאת קרובי משפחתי מאוד נהנו ואמרו שהסרט מעולה בכל קנה מידה. אגב, הסיום האלטרנטיבי קיים גם ברומן. כל הכוח של היצירה הוא בהיותו משל עם משמעות נסתרת (הנמשל מן הסתם פחות מרהיב מן המשל) או למי שמתעקש – באפשרות לדבוק בו בעת בשתי האלטרנטיבות. למי שיש ויכוח עם שאלת המשל-נמשל צריך לפנות לסופר יאן מרטל ולא לבמאי אנג לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s