הבלתי אפשרי: אסון

הזוועה, הזוועה.

חואן אנטוניו באיונה התפרסם כבמאי של סרט אימה בשם "בית היתומים". הסרט, שלא הוקרן בארץ, היה לטעמי סרט אימה בינוני, אם כי סביר בסוגו. "בית היתומים" זכה להכרה בינלאומית, ובזכותו קיבל באיונה צ'אנס לביים הפקה בינלאומית. הפעם זו דרמה שמתחקה אחר קורותיה של משפחה אחת שהיתה בתאילנד ב-2004, בזמן שהצונאמי היכה, הרס, שבר, הרג, ופצע המון אדם. התוצאה – איומה.

צר לי לומר את זה, אבל למר באיונה אין חוש מינימלי לדרמה. והאמת שלדעתי צריך בכלל לשלול ממנו את רשיון הבימוי (אם יש דבר כזה). הצרה הראשונה שלי איתו היא שהוא פשוט משתמש בכל כך הרבה קלישאות פשטניות עד שתפסתי את ראשי וכמעט ותלשתי את שערותי (שמתמעטות גם כך). באיונה מדבר בסמלים. הוא רוצה שתראו כמה הוא פיוטי, אבל הסמלים הם כל כך שקופים, עד שבאיונה עצמו נדמה מסכן למדי, ויותר מכך הוא נדמה כמזלזל באינטלגנציה של הצופה. בתחילת הסרט (לפני האסון) יש סצינה יפה בה מעיפים הרבה אנשים לאויר בלוני אויר חם מוארים בנרות. הסצינה הזו באה לבסס את הקשר בין בני המשפחה כדי לערער אותו אחר-כך, אבל באיונה חייב להוסיף לסצינה הזו עוד אלמנט – אחד הבלונים מעופף ונפרד מהשאר, והילד שואל למה. וגם אני שואל למה. מה התכלית של החלק הזה בסצינה. אה, לסמל את זה שעוד מעט המשפחה המלוכדת הזו תיפרד בגלל כוחות הטבע. או למשל: באמצע אותו אסון, האם ואחד מבניה נצמדים לעץ. באיונה מתרכז בקרן שמש הבוקעת מבין ענפיו של העץ. קרן שמש= תקווה. זה כדי שתבינו, כן?!, כי באיונה כנראה חושב שאני, הקהל, טיפש. ואלו רק שתי דוגמאות לאין ספור הקלישאות והסמליות השטחית המציפה את סרט הצונאמי הזה.

נעמי ווטס בצונאמי. אסון בלתי אפשרי.

נעמי ווטס בצונאמי. אסון בלתי אפשרי.

אבל חמור מכך הוא חוסר היכולת הדרמטית והבימויית של באיונה. אין לו יכולת להתביית על סגנון אחד, והוא מזגזג כל הזמן, לא מאפשר לי להיסחף עם הסצינה ועם מה שקורה בה. ההשאווה ל"מכאן והלאה" של קלינט איסטווד מתבקשת. ממנה עולה שמה איסטווד כבר שכח, באיונה אף פעם לא ילמד. בסצינה הנפלאה ההיא ב"מכאן והלאה" קלינט איסטווד חכם מספיק כדי למשוך את הרגעים ולאחד אותם לסיקוונס אחד ארוך ומתמשך של טבע אכזרי בשיא תפארתו. באיונה לא ממש יודע מה הוא רוצה לעשות עם זה. אמנם יש לו את היכולת הטכנית, אבל סיקוונס הצונאמי ב"בלתי אפשרי" מבוים בצורה כל כך מקוטעת ומבולבלת עד שאין לי אפשרות לחוות אותו ולהתרגש איתו. הוא מצלם את גיבורי הסרט. הוא מצלם את איתני הטבע. הוא שם פתאום מסך שחור. הוא עושה מניפולציות סאונד. הוא משתמש בצילום רועד. הוא משתמש בצילום חלק בתנועה. הוא משתמש בצילום אינטימי, הוא משתמש בצילום ממנוף עילי. הוא עושה הכל, והוא לא משיג כלום.

למעשה יש, לטעמי, רק שני רגעים טובים בסרט. ושני הרגעים האלו הם רגעים שבהם באיונה כנראה הלך להפסקת קפה, ופשוט נתן לשחקנים לשחק. רגע אחד הוא ממש באמצע הבלגן, בו נעמי ווטס נאחזת לבדה בעץ ופשוט צורחת את כל הכאב שלה. רגע אחד שהסרט נשאר איתה ונותן לי לחוש את הכאב שלה (וכמובן הרגע הזה קצר. כי הבמאי רוצה לחזור לבימוי הקלישאתי והכושל שלו, עם כפות ידיים מושטות כדי להציל). ורגע אפקטיבי שני הוא שיחת הטלפון של יואן מקרגור – שוב, גם כאן זהו רגע אחד בו מקרגור מקבל דקת חסד מהבמאי, ופשוט משחק (ושוב, גם כאן, מפריע הבמאי עם קריאות עידוד גסות מהאנשים שמקיפים את מקרגור: "תתקשר! תתקשר!").

ויש עוד רגע אחד יפה בסרט. לבאיונה כנראה יש מזל. כנראה הוא פשוט אדם נחמד, וכנראה פשוט אוהבים לעבוד איתו. ג'רלדין צ'פלין הותיקה, שכיכבה בסרטו הקודם "בית היתומים" , הסכימה לתרום מזמנה ומכשרונה, והיא נמצאת כאן לסצינה אחת בלבד. סצינה קטנה ומתוקה, שהיא, אגב, גם נתנה לסרט את שמו.

אבל אלו הם רגעים קצרים ויפים שטובעים (תרתי משמע) בתוך ים של סצינות שמבוימות בגסות ובחוסר כשרון משווע. העריכה של הסרט אמנם שומרת על קצב טוב, והזגזוג בין חלקי המשפחה שהופרדו בעקבות האסון ומחפשים את האיחוי – המעבר בין סיפורו של האב והילדים והסיפור של האם והילד השלישי – המעבר הזה חלק וזורם, אבל הסוף נמתח ונמשך הרבה יותר מדי (עם סיקוונס מיותר שמחזיר את האסון בדלת האחורית). והשחקנים – נעמי ווטס מוזכרת כמועמדת אפשרית לאוסקר, והיא אכן משתדלת, ואף מצליחה לרגעים לרגש (בעיקר באותו רגע שהזכרתי, וגם בחלקים הראשונים של הסרט, לפני האסון, שם הקשר בינה לבין בעלה, יואן מקרגור, הוא תצוגת משחק מעולה של שני שחקנים ותיקים), אבל ברוב הסרט חלקה של ווטס מסתכם בשכיבה על מיטה בבית חולים מאולתר ובהבעת כאב. ווטס שחקנית מעולה, אבל כבר היו לה הופעות הרבה יותר אפקטיביות (ועוד לא דיברתי על הפטיש המשונה והמטריד שיש לבמאי עם הציצים של ווטס. זה סרט אסונות, לא סרט רומנטי). וגם יואן מקרגור, ברגעים שלו על המסך, נותן תצוגת משחק טובה, אבל גם הוא מוכשל ע"י הבימוי הכמעט חובבני (ואין לו ציצים).

חואן אנטוניו באיונה. תזכרו את השם. תשתדלו לא לראות סרטים שלו. לא מומלץ, לדעתי.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “הבלתי אפשרי: אסון

  1. לא ראיתי את הסרט (וגם אין לי כוונות כאלה, למרות אהבתי לנעמי ווטס ויואן מקגרגור, אולי בדיוידי), אבל הביקורת הצחיקה אותי מאוד. :))

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s