לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: אני לא מאמין, אני רובוט

קודם כל, מצטער שנעלמתי לכמה ימים. היו כמה ימים עמוסים, וחוץ מזה אני מנסה לקבץ רשימה של הסרטים הכי טובים שראיתי השנה (כן, גם אני בסיכומים), ובעצם כבר השלמתי את הרשימה הזו, אבל אני רוצה לחכות עד יום חמישי. השבוע עולה "ענן אטלס" שעדיין לא ראיתי. יש לי הרגשה שאם אני אוהב את הסרט הזה, אז אני אוהב אותו מ-א-ו-ד, אולי אפילו עד כדי הכללה בסיכום השנה (עוד סרטים שעולים בסוף השבוע הזה: "רובוט ופרנק" קטן וחמוד, אבל לא מספיק בשביל סיכום שנה; ו"אופטימיות היא שם המשחק" גם הוא לא רע בכלל, אבל גם לא כזה גדול לטעמי; אם כי אני מעריך שהוא יהיה להיט קופתי).

אז עכשיו יש לי קצת זמן להעלות את הפוסט האחרון בסדרה שסוקרת את המיטב המצפה לנו בקולנוע הישראלי ב-2013. בטוח יש עוד פרויקטים שלא נגעתי בהם. אבל אני רוצה לחשוב שכיסיתי את החשובים והמצופים ביותר  ב-8 הפוסטים הקודמים בנושא. אז הפוסט ה-9 והאחרון ייגע במה שנקרא כאן "קולנוע עצמאי ישראלי". זה שנעשה במינימום כסף. זה שמנסה למצוא אלטרנטיבה לקולנוע הממוסד. גם מבחינת עשייה, ובעיקר מבחינת הנושאים שבהם הוא מתעסק. יש צמא (בינתיים יותר בקרב היוצרים, פחות בקרב הקהל הרחב) לראות את הקולנוע הישראלי מתעסק במשהו שהוא לא דרמה משפחתית ו/או מלחמה ו/או שואה. אימה, אקשן, מדע בדיוני הם ז'אנרים לא מטופלים בקולנוע הישראלי, ואת המשוואה הזו מנסים היוצרים הצעירים לשנות. העניין הוא שלטעמי אם זוהי האג'נדה היחידה שיש ליוצרים (לבעוט בממסד), אז זה לא ילך. זאת הטענה העיקרית שיש לי כלפי "כלבת", למשל (ואני עדיין שומר לי את הזכות להיות מסוקרן מהפרויקט הבא של קשלס/פפושדו). אבל אם הפרויקט המצטלם מביא עימו, לבד מהתשוקה להיות 'אחר' מכולם, גם ערך מוסף של אמירה כלשהי על החיים שלנו כאן ועכשיו, אז זה יכול להיות מדליק וגם מרגש. לצורך הדוגמא, "חתולים על סירת פדלים", מלבד היותו מצחיק מאוד, ידע לגחך בחוכמה בעיקר על סמלים ישראלים שורשיים מאוד, ובכך לנער את הרצינות מהעבר, ועדיין לא ללגלג עליו.

אז עכשיו נמצא בשלבי הפקה מתקדמים פרויקט שנקרא "אני לא מאמין, אני רובוט". מקריאה של התקציר ניתן לראות שמדובר בקומדיית מדע-בדיוני שאם הכל יושב בה כמו שצריך תהיה גם מצחיקה מאוד ומרשימה למדי, וגם יהיה לה את הערך המוסף הזה.

יותם ישי האלמוני (בתפקיד הראשי) וצחי גראד (הלא אלמוני) ב"אני לא מאמין, אני רובוט".

יותם ישי האלמוני (בתפקיד הראשי) וצחי גראד (הלא אלמוני) ב"אני לא מאמין, אני רובוט".

בגדול הסרט יספר על בחור צעיר, חנון למדי, שכאשר חברתו עוזבת אותו הוא נכנס למרה שחורה המסתיימת בנסיון התאבדות. אבל כשהוא מנסה לחתוך את הורידים הוא מגלה שאין לו ורידים בידיים, אלא חוטים ומתכות אלקטרוניות. להפתעתו הוא מגלה, כפי ששם הסרט מרמז, שהוא רובוט. עד כאן החלק המדליק. אבל יש המשך: בצר לו פונה גיבור הסרט למפעל הרובוטים, והבוס (בגילומו של צחי גראד הסמכותי והמצוין תמיד) יסביר לו על הגברים: הם אמורים להיות קשוחים, מצ'ואים, מחוספסים, לא רגישים שמתאבדים בגלל בחורה. אבל הגיבור הוא בדיוק זה, רגיש, ולכן מציע לו הבוס עסקה: הוא ימצא בשבילו את הבחורה שעזבה, ובתמורה גיבורנו ייתן לבוס את האפשרות לחקור את מוחו הרובוטי כדי לראות למה הוא כל כך רגיש, והאם אפשר להפוך אותו לבן זונה קשוח.

כלומר, מעבר לעיסוק הקו·לי  ברובוטים, תהיה כאן חקירה של מעמד הגבר בחברה המודרנית שלנו. הגבר הזה, שבמהלך השנים השתנה, התרכך, הפך להיות מבין יותר לצרכי האישה – הגבר הזה פתאום מבין שהאשה לא צריכה שהגבר שלה יהיה החברה הכי טובה שלה. היא צריכה שהגבר שלה יהיה 'גבר גבר'. או שאולי יש דרך אמצע. דרך לשלב בין קשיחות לרוך. או שאולי זה רק הבנות שלא יודעות מה הן רוצות, והגברים צריכים לעשות מה שבראש שלהם. בקיצור – יהיה כאן דיון מעניין על גבריות בעידן המודרני. דיון שיקופל אל תוך קומדיית מדע בדיוני עם הרבה התלהבות של יוצרים צעירים (גל זלזניאק וטל גולדברג) ועם תמיכה של כוכבים ותיקים (בנוסף לצחי גראד יש כאן גם את  דרור קרן ואת הילי ילון).

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s