אופטימיות היא שם המשחק: האו. ראסל הזה (והלורנס הזאת, והקופר הזה. וגם דה נירו)

סרטו הקודם של דיויד או. ראסל, "פייטר", היה הסרט הראשון של הבמאי הזה שראיתי. בפוסט שהקדשתי לסרט הזה, כתבתי:

יש בסרט כמה רגעים מרגשים בכל זאת. למרות הבמאי, לא בזכותו

וגם

"פייטר" סרט לא רע, ויש בו כמה רגעים מרגשים, אבל לא נראה לי שאני אראה עוד סרט של דיויד או. ראסל. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה הוא מביים

איכשהו לא עמדתי בהבטחתי, ושוב הלכתי לראות סרט של הבמאי הזה. הדיווחים מחו"ל גרמו לי לחשוב שמדובר בסרט הרבה יותר מפויס, ופחות תוקפני. ואם לומר את האמת, הם גם די צודקים. אבל עדיין, כל מה שאמרתי על דיויד או. ראסל בפוסט על "פייטר" תקף גם לכאן: ב"אופטימיות היא שם המשחק" יש כמה וכמה רגעים מרגשים. למרות הבמאי, לא בזכותו. אני פשוט לא אוהב את הדרך שהוא מביים. יש בסגנון של האו. ראסל משהו מחוספס, והזרימה של הסרט נדמית לא חלקה. ודווקא בסרט מתקתק שכזה, זה היה צריך להיות רך יותר. אבל במקום זה, מדובר בסרט נעים שעטוף בנייר זכוכית.

אני מאוד לא אוהב את הדרך שדיויד או. ראסל עובד עם מוסיקה. גם ב"פייטר" וגם כאן, בסרטו החדש, הוא משתמש במוסיקת רוק, שלצליליה הוא יוצר סיקוונסים של מעבר. במקום לתת למוסיקה להוביל טון רגשי, הוא משתמש במוסיקה בעיקר כדי להחליק קטעי מעבר. זה קולנוע לא אינטלגנטי בעיניי. ויותר מכך: בסצינת הריקוד בסוף הוא עובר בין סגנונות ומצבי רוח בצורה קיצונית. כאילו הוא מנסה לעשות את גרסת הריקוד הקולנועית של "רפסודיה בוהמית". אבל בניגוד ליצירת המופת של קווין, זה נחווה על ידי כמיש-מש לא אחיד. נדמה שבאיזושהי רמה דיויד או. ראסל עשה סרט שחולה בהפרעה דו-קוטבית, ובכך הוא התאים את סגנונו של הסרט למצבם של גיבוריו, גם הם חולים במחלה הזו. אבל בסוף, כשהמוטו של הסרט מגיע לכדי מימוש, והסיסמא "תחשוב חיובי, יקרו דברים טובים" אכן מוכיח את עצמו, הסוף ההוליוודי והמתקתק (שלשם שינוי מתבקש הפעם) מרגיש לי כמשהו לא אינטגרלי מאישיותו של הבמאי. בסוף של "הארי פגש את סאלי", הצהרת האהבה ביניהם מרגישה הומוגנית לגמרי כחלק מסגנון הסרט. ב"אופטימיות היא שם המשחק" אני מרגיש שהסגנון של דיויד או. ראסל הולך קצת כנגד הנושא של הסרט עצמו, ואת הסוף חוויתי כהתנגשות סגנונית לא ברורה בין תוכן מרגש ועדין לבין צורת בימוי מחוספסת.

אני גם לא אוהב את הדרך שבה דיויד או. ראסל עובד עם מצלמה. עצבני, מצולם ביד בחלק מהזמן, עם עיצוב אמנותי עני, יש משהו לא נעים בצפיה בסרט הזה. אבל הסרט הזה בכל זאת מנצח.

באותו פוסט על "פייטר" היללתי את אותו האו. ראסל על הליהוק הגאוני של איימי אדמס לתפקיד המשנה. גם כאן הליהוק מנצח. לתפקיד הראשי בחר הבמאי את בראדלי קופר, שהתפרסם בעיקר בקומדיות הגסות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס/ בנגקוק". דיויד או. ראסל ראה בקופר משהו שאף אחד אחר לא ראה. ושוב הוא צדק. בראדלי קופר עושה כאן תפקיד אדיר של אדם אובססיוי, עם נטיה להתקפי זעם, אבל במהלך הסרט הוא יחווה שינוי אמיתי. הוא ילמד לשלוט במעשיו, וזאת דוקא תחת סערות רגשיות לא קטנות. ויותר מכל רואים את זה בסוף, כשהוא מבין את העניין עם המכתב (דבר, שאגב, אני כצופה צפיתי אפילו לפניו) – אבל הוא לא מתפרץ, אלא להיפך, הולך לשואודאון הסופי עם תכנית מדויקת איך להשיג את הבחורה.

אבל אפילו יותר מקופר המצוין בפני עצמו, הסרט הזה חי בעיקר על הכימיה המטורפת בינו לבין ג'ניפר לורנס.

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

שניהם משחקים אנשים פגועים, שתי דמויות ש להמשיך לקרוא