אופטימיות היא שם המשחק: האו. ראסל הזה (והלורנס הזאת, והקופר הזה. וגם דה נירו)

סרטו הקודם של דיויד או. ראסל, "פייטר", היה הסרט הראשון של הבמאי הזה שראיתי. בפוסט שהקדשתי לסרט הזה, כתבתי:

יש בסרט כמה רגעים מרגשים בכל זאת. למרות הבמאי, לא בזכותו

וגם

"פייטר" סרט לא רע, ויש בו כמה רגעים מרגשים, אבל לא נראה לי שאני אראה עוד סרט של דיויד או. ראסל. אני פשוט לא אוהב את הדרך שבה הוא מביים

איכשהו לא עמדתי בהבטחתי, ושוב הלכתי לראות סרט של הבמאי הזה. הדיווחים מחו"ל גרמו לי לחשוב שמדובר בסרט הרבה יותר מפויס, ופחות תוקפני. ואם לומר את האמת, הם גם די צודקים. אבל עדיין, כל מה שאמרתי על דיויד או. ראסל בפוסט על "פייטר" תקף גם לכאן: ב"אופטימיות היא שם המשחק" יש כמה וכמה רגעים מרגשים. למרות הבמאי, לא בזכותו. אני פשוט לא אוהב את הדרך שהוא מביים. יש בסגנון של האו. ראסל משהו מחוספס, והזרימה של הסרט נדמית לא חלקה. ודווקא בסרט מתקתק שכזה, זה היה צריך להיות רך יותר. אבל במקום זה, מדובר בסרט נעים שעטוף בנייר זכוכית.

אני מאוד לא אוהב את הדרך שדיויד או. ראסל עובד עם מוסיקה. גם ב"פייטר" וגם כאן, בסרטו החדש, הוא משתמש במוסיקת רוק, שלצליליה הוא יוצר סיקוונסים של מעבר. במקום לתת למוסיקה להוביל טון רגשי, הוא משתמש במוסיקה בעיקר כדי להחליק קטעי מעבר. זה קולנוע לא אינטלגנטי בעיניי. ויותר מכך: בסצינת הריקוד בסוף הוא עובר בין סגנונות ומצבי רוח בצורה קיצונית. כאילו הוא מנסה לעשות את גרסת הריקוד הקולנועית של "רפסודיה בוהמית". אבל בניגוד ליצירת המופת של קווין, זה נחווה על ידי כמיש-מש לא אחיד. נדמה שבאיזושהי רמה דיויד או. ראסל עשה סרט שחולה בהפרעה דו-קוטבית, ובכך הוא התאים את סגנונו של הסרט למצבם של גיבוריו, גם הם חולים במחלה הזו. אבל בסוף, כשהמוטו של הסרט מגיע לכדי מימוש, והסיסמא "תחשוב חיובי, יקרו דברים טובים" אכן מוכיח את עצמו, הסוף ההוליוודי והמתקתק (שלשם שינוי מתבקש הפעם) מרגיש לי כמשהו לא אינטגרלי מאישיותו של הבמאי. בסוף של "הארי פגש את סאלי", הצהרת האהבה ביניהם מרגישה הומוגנית לגמרי כחלק מסגנון הסרט. ב"אופטימיות היא שם המשחק" אני מרגיש שהסגנון של דיויד או. ראסל הולך קצת כנגד הנושא של הסרט עצמו, ואת הסוף חוויתי כהתנגשות סגנונית לא ברורה בין תוכן מרגש ועדין לבין צורת בימוי מחוספסת.

אני גם לא אוהב את הדרך שבה דיויד או. ראסל עובד עם מצלמה. עצבני, מצולם ביד בחלק מהזמן, עם עיצוב אמנותי עני, יש משהו לא נעים בצפיה בסרט הזה. אבל הסרט הזה בכל זאת מנצח.

באותו פוסט על "פייטר" היללתי את אותו האו. ראסל על הליהוק הגאוני של איימי אדמס לתפקיד המשנה. גם כאן הליהוק מנצח. לתפקיד הראשי בחר הבמאי את בראדלי קופר, שהתפרסם בעיקר בקומדיות הגסות "בדרך לחתונה עוצרים בווגאס/ בנגקוק". דיויד או. ראסל ראה בקופר משהו שאף אחד אחר לא ראה. ושוב הוא צדק. בראדלי קופר עושה כאן תפקיד אדיר של אדם אובססיוי, עם נטיה להתקפי זעם, אבל במהלך הסרט הוא יחווה שינוי אמיתי. הוא ילמד לשלוט במעשיו, וזאת דוקא תחת סערות רגשיות לא קטנות. ויותר מכל רואים את זה בסוף, כשהוא מבין את העניין עם המכתב (דבר, שאגב, אני כצופה צפיתי אפילו לפניו) – אבל הוא לא מתפרץ, אלא להיפך, הולך לשואודאון הסופי עם תכנית מדויקת איך להשיג את הבחורה.

אבל אפילו יותר מקופר המצוין בפני עצמו, הסרט הזה חי בעיקר על הכימיה המטורפת בינו לבין ג'ניפר לורנס.

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

הכימיה המטורפת. ג'ניפר לורנס ובראדלי קופר ב"אופטימיות היא שם המשחק"

שניהם משחקים אנשים פגועים, שתי דמויות שמעדיפות לשחרר את חרצובות לשונן מבלי להתחשב בנימוס בסיסי. וכך הדיאלוגים בין שתי הדמויות האלו מוגשים כפינג-פונג מרגש ומטורף בין שני שחקנים שמאוד נהנים לעבוד אחד עם השני. כל הסצינות בהן שני השחקנים האלו נמצאים הן חגיגה של אנרגיה נפלאה. בית ספר למשחק. הסצינה במסעדה, למשל, היא מופת של בניה דרמטית הדרגתית, המתפוצצת בסופו של דבר בזיקוקי די-נור של רגש מתפרץ. והכל בעבודת המשחק המופלאה של שני השחקנים האלו. התזמון הקומי הפנטסטי בין שניהם, ביחד עם איזושהי אמת פנימית שכל אחד מביא מהבית – זה המרכז הרגשי הפועם של הסרט הזה, והסיבה שבכלל כדאי לצפות בו. את ג'ניפר לורנס אני כבר מכיר. אני כבר יודע שהיא אחת השחקניות הכי טובות שיש היום באמריקה (וראיתי אותה כבר בהופעות נפלאות ב"קר עד העצם", ב"החיים הכפולים של וולטר", והיא אפילו היתה טובה בשטות התאגידית "משחקי רעב"). דיויד או. ראסל הבריק עם הליהוק של בראדלי קופר לתפקיד הראשי, והריקוד הקולנועי (תרתי-משמע, אגב) של שני השחקנים האלו סוחף ומרגש (שוב, למרות הבימוי, ולא בזכותו).

אל שני אלו מצטרף רוברט דה-נירו. הוא עושה תפקיד של אדם שהזכיר לי קצת את מה שג'ק ניקולסון עשה ב"הכי טוב שיש" (ניקולנסון לקח אוסקר על התפקיד הזה. לא מן הנמנע שגם דה נירו יהיה שם, באוסקרים). האבא של בראדלי קופר בסרט הוא חולה-סדר אובססיוי, מקפיד על דברים קטנים מאוד, והוא מוסיף להילולת הרעש שמסביב לדמות הראשית. לכאורה זה מתאים לפילוסופיית הבימוי הקקופונית משהו של דיויד או. ראסל, אבל דה-נירו ותיק מספיק ונבון מספיק בכדי להימנע מהצד הקומי והגרוטסקי של הדמות שלו, והוא מושך יותר לכיוון הרגשי והעדין, ובכך מציג עבודת משחק חכמה ומרגשת, תמיכה ראויה לאנרגיות המטורפות של הדמויות הראשיות. גם ג'קי וויבר (בתור האמא) וכריס טאקר (בתפקיד משנה משעשע) תומכים לא רע מאחור, והופעות המשחק האלו מניעות את הסרט קדימה, למרות חריקות הבימוי שלו.

אז אני לא אבטיח לא לראות שוב סרט של האו. ראסל הזה. אני רק אומר: תלכו לראות את הסרט הזה, החדש. סביר להניח שתיהנו, ותתרגשו, ותצחקו. למרות הבמאי. לא בזכותו.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

מחשבה אחת על “אופטימיות היא שם המשחק: האו. ראסל הזה (והלורנס הזאת, והקופר הזה. וגם דה נירו)

  1. נהנהתי מאוד לקרוא את הפוסט שלך. אבל שנינו יודעים שתמשיך ללכת לראות סרטים של "האו. ראסל הזה". 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s