והסרטים שהכי אהבתי השנה הם

כולם פוצחים בסיכומים. כולם עושים פרויקטים בלתי נגמרים של 'השיהוק הכי סקסי בקולנוע השנה', ו'סיכום הסצינות עם קפיצות על רגל אחת הכי מדהימות שראינו השנה'. אני אדם צנוע. אני אעלה פוסט אחד בנושא. פוסט אחד שמביא רשימה של הסרטים שהכי אהבתי השנה. פוסט אחד וזהו.

אני רק רוצה להגיד מראש שהופתעתי מאוד השנה. בפוסט סיכום 2011 כתבתי שהיו לי מעט מאוד רגעי נחת בקולנוע של השנה שעברה. השנה דווקא מצאתי לא מעט פנינים של ממש בקולנוע. היו לא מעט סרטים שמאוד רגשו אותי. היו גם כמה שהצחיקו אותי. והכי טובים היו הסרטים שעשו גם וגם. וכמובן, עדיין, רוב רובם של הסרטים הטובים באמת לא מופצים בארץ. יש איזו רתיעה בלתי מובנת של המפיצים מסרטים טובים באמת. מסרטים שיש בהם מחשבה. שיש בהם כשרון. הם יעדיפו להביא סרטים שמטפשים את הקהל הרחב מאשר להביא סרטים שיש בהם ערך מוסף. וכשהם כבר מביאים כאלו, הם קוברים אותם באסטרטגיות הפצה לא ברורות (גם מכיוון שכמעט ולא נשארו מקדשי ארט-האוס. הכל מולטיפלקסים היום).

כמובן שלא הכל רע. היו לא מעט סרטים טובים שכן הופצו השנה. אבל אני עדיין מוצא את עצמי רץ לפסטיבלים ולסינמטקים בשביל לראות את התוצרת העולמית המשובחת שלא מופצת כאן. ויש יותר מדי מזה. אז גם השנה יש לי שתי רשימות: הסרטים הכי טובים לטעמי שהופצו כאן. הסרטים הכי טובים לטעמי שלא הופצו כאן.בניגוד לשנה שעברה, אז הסתפקתי בשלושה סרטים בכל קטגוריה, השנה כבר קיבצתי 10 לכל רשימה (ועוד נשארו סרטים טובים בחוץ. מה שאומר שהשנה נהניתי מאוד בקולנוע).

עוד הערה אחת לפני הרשימה: מדובר ברשימה מבוססת טעם אישי. והטעם האישי שלי קובע גם אילו סרטים לא לראות. ולכן לא ראיתי השנה את "באטמן" או את  "הנוקמים", או כל מיני סרטי פעולה אחרים שהופצו פה. על פי רוב, זה לא הטעם שלי. ואתם תראו, כשתגיעו לסוף, שבסופו של דבר, הסרטים שהכי אהבתי השנה הם הקטנים יותר, הצנועים יותר, האנושיים יותר. מתכות שיורות לייזרים על אנשים רעים שרוצים להשמיד את העולם – זה לא אצלי. אני טיפש מדי בשביל להבין את העלילות המתוחכמות של הסרטים האלו. (ומכיוון שאני עושה רק סיכום אחד בשנה, אני מכליל גם סרטים ישראלים בסיכום השנתי המשוקלל שלי. יש לנו בישראל קולנוע  מעולה בכל קנה מידה עולמי. גם ברשימה שלי יש כמה ישראלים)

אז הנה הסרטים שהכי אהבתי בשנת 2012

מבין אלו שהופצו (הלינקים בשמות הסרטים מובילים לפוסטים הרלוונטים שכתבתי עליהם במהלך השנה)

10. טרה פרמה – בימוי: עמנואל קריאלזה (איטליה)

terraferma

הופתעתי כמה אהבתי את הסרט הזה. סרטו הקודם של אותו במאי הרשים אותי, אם כי לטעמי צלע מאד מבחינה דרמטית. הסרט הזה גם ריגש אותי מאוד, וגם היה בעיניי שריד כמעט ארכיאולוגי לקולנוע קלאסי ומפואר שכמעט ולא עושים יותר. סרט עם שאלות מוסריות, כמו גם עם סיפור נהיר ואנושי, שעטוף בצילום מופלא ודי מדהים, שלא מאפיל על הסיפור עצמו. הפאר כאן הוא לא מסך עשן שידהים את הצופים ויכסה ערווה תסריטאית. הוא רק מוסיף לתסריט מדויק ולבימוי מפעים ששומר על אוטנטיות מבלי לאבד את ההוד הקולנועי. הבו לי עוד סרטים כאלו.

9. הארטיסט – בימוי: מישל האזאנויציוס (צרפת)

artist1

זוכה פרס האוסקר השנה היה סרט לא קונבנציונלי. זה סרט שמספר סיפור רגיל למדי, אבל עשוי בצורה לא רגילה. וזה די מדהים לגלות שגם במגבלות העשייה הקולנועית הפרימטיבית לכאורה, הסרט עדיין עובד. התסריט והבימוי הסבלני, שעוברים עם הדמות הראשית את כל שלבי ההתפרקות הנפשית שלה, עד הסוף המרגש – הכל עבר חלק ונקי, ממש כאילו זה סרט מדבר. מהר מאוד שכחתי שאני בסרט אילם בשחור לבן. מהר מאוד נסחפתי בסיפור האנושי הזה. וגם גיליתי כאן שחקנית שריגשה אותי מאוד – ברניס בז'ו. בניגוד לזוכה האוסקר, והפרטנר שלה לסרט זה, שכבר עבר להוליווד, ונוכל לראות אותו השנה בסרטיהם החדשים של מרטין סקורסזה ושל ג'ורג' קלוני, בז'ו שומרת על מקורותיה האירופיים, והסרטים הבאים בכיכובה הם "פופולרית" הצרפתי (בקרוב ב"לב") ו"העבר", סרטו החדש של זוכה האוסקר האיראני אסגאר פארהאדי ("פרידה"). הצניעות הזו, הרצון פשוט לשחק בסרטים ללא הצורך 'לכבוש את העולם' – דווקא זה קונה אותי. ואולי ראיתי את זה כבר בהופעתה המרגשת ב"ארטיסט".

8. פרנקנוויני – בימוי: טים ברטון (ארה"ב)

Frankenweenie

יש בעייה בשיווק. יש בארץ תפיסה כללית שאומרת שסרטי אנימציה זה לילדים ("ואלס עם בשיר" הוא היוצא מן הכלל שלא מעיד על הכלל). אבל אם מגיע סרט כמו "פרנקוויני", שהוא סרט מצויר למבוגרים יותר, אף אחד לא באמת יודע מה לעשות איתו, והסרט אכן צלל בקופות. וחבל. ברור לי לחלוטין שהסרט הזה נעשה מדם ליבו של טים ברטון. זה אולי סרטו האישי ביותר. הסרט שבו נחשף עולמו האמנותי (שהוא בעיקר אסתטיקה של סרטי אימה) – אבל בצורה עדינה ואוהבת. "פרנקנוויני" הוא כמעט שילוב בלתי אפשרי של סרט אימה וסרט סנטימנטלי. בלתי אפשרי – ובכל זאת אפשרי. ועל העשייה של הבלתי אפשרי הזה אהבתי מאוד את הסרט הזה.

7. למלא את החלל – בימוי: רמה בורשטיין (ישראל)

fill the void

(ראיתי את הסרט במסגרת הקרנות האקדמיה. כתבתי עליו כאן)

בביקורות של כמה מבקרי קולנוע על הסרט הובעה תרעומת איך זה הסרט הזה לא מבקר את העולם החרדי על מה שנראה לנו, בעולם החילוני, כשוביניסטיות. על הדרת נשים. על שימת ערך החתונה ושלמות המשפחה כערך עליון. זאת ביקורת שאני לא מבין. רמה בורשטיין באה מאהבה לאורח החיים שלה, והיא באה לספר לנו על זה. בלי התיפיפויות, מבלי להסתיר את הקשיים של החיים 'שם' – בורשטיין מגישה ב"למלא את החלל" יצירת אמנות מרשימה בכנותה וברגישותה. וכמובן זה עוזר שהיא נעזרת בהצגות משחק מפעימות ממש של הדס ירון ושל חיים שריר, בהופעת משנה מפתיעה ומרתקת. לטעמי, יותר משהסרט הזה טוב, הוא סרט חשוב. כזה שיגרום לנו להבין קצת טוב יותר את החיים 'שם', מעבר למסך הברזל החרדי, מעבר למסך העשן הפוליטי של המפלגות הדתיות – החיים של האנשים הפשוטים שבחרו להם אורח חיים באוהלה של תורה. סרט של קירוב לבבות.

6. הדיקטטור – בימוי: לארי צ'ארלס (ארה"ב)

the-dictator-2

ההנחה הרווחת בקרב חוגים נרחבים היא שקומדיה היא סוגה נחותה. שדרמה היא איכות, וקומדיה, גם אם היא טובה מאוד, היא…לא איכות. אבל סשה ברון כהן הוא אחד מאותם יחידי סגולה שמביאים את הקומדיה אל מחוזות נשגבים. הוא כל כך חסר פחד, כל כך חריף, כל כך מדויק בתגובות ובהגשת הרפליקות שלו – אין שני לו היום בעולם. וכשהכתיבה מתעלה לרמה של המֵבָצע – יש לנו את "הדיקטטור", עוד סרט שבו בועט ברון כהן בישבנה השמן של אמריקה, ובדרך מבצע שרשרת אין סופית של גגים מצחיקים עד דמעות. יש בסרט אפילו סצינות שהן מופת של קולנוע (לטעמי, בכל קנה מידה). סצינת הלידה בסרט הזה היא אחת מהסצינות הכי טובות שראיתי השנה. שיא של טירוף תסריטאי מוחלט, וביצוע קולנועי מושלם.

5. המשגיחים – בימוי: מני יעיש (ישראל)

המשגיחים והמושגח. בום טראח.

(ראיתי את הסרט במסגרת הקרנות האקדמיה. כתבתי עליו כאן)

הלם. זה מה שהרגשתי כשראיתי את הסרט הזה. לא ציפיתי לכלום מהסרט הזה. אבל הסרט האנרגטי הזה הוא כל כך חכם, כל כך סוחף, כל כך מרגש – הוא קטן גדול, קומפקטי אבל מקיף. הוא מושך את הקהל להריע אל האלימות של הגיבורים רק כדי להבין בהמשך שהאלימות הזו הרסנית לא רק כלפי מי שנמצא בצד הסופג. ולהביא תימוכין לאלימות הזו בתורה ובכתובים הקדושים – זה כבר ממש פשע. אבל "המשגיחים" עושה מהלך ערמומי. הוא מכניס אותנו אל תוך העור של הפורעים, וכמו שגיבור הסרט עובר תהליך של הבנה שאלימות בסופו של דבר אינה פותרת דבר, אלא רק מסבכת את העניינים, כך גם הצופים מגיעים יחד עם הגיבור להבנה הזו. והסינכרוניזציה הזו בין הקהל לגיבור היא גם הסיבה שהסצינה בחוף הים כל כך מרגשת (הנה, אגב, עוד סצינה שאני מחשיב לאחת הטובות השנה. וכמה היא שונה מאותה סצינת לידה ב"דיקטטור". ועדיין, שתיהן עומדות על פדיסטל אצלי. גם הקומית וגם הדרמטית)

4. עוד לא ראיתם כלום – בימוי: אלן רנה (צרפת)

vous n'avez encore rien vu

(ראיתי את הסרט במסגרת פסטיבל חיפה. כתבתי עליו כאן)

לסרט הזה אולי צריך לבוא עם ידע מוקדם, ועם סבלנות. ועדיין, אדם שעושה את הכי טוב שלו רגע לפני המוות (הפיסי, או המדומה) – זה בסיס הריגוש שלי מהסרט הזה. אלן רנה הכריז שזהו סרטו האחרון (הוא בן 90), ואל הסרט הזה הוא הביא את כל האהבה שיש לו לאמנות (הקולנוע, והתיאטרון). הוא מתפוצץ מאהבה לשחקנים, והאהבה של השחקנים למשחק, שבלעדיו אין קולנוע (כן, קולנוע דיגיטלי של סופר-הירוס, אני מדבר אליך. בלי שחקנים אין קולנוע בשבילי) – האהבה הזו נוזלת מן המסך ומציפה אותי. סרט נפלא בעיניי.

3. חיות הדרום הפראי – בימוי: בן צייטלין (ארה"ב)

beasts of the southern wild

זה נדיר למצוא סרט שמדבר בשפה קולנועית ייחודית. שפה שאין לאף אחד אחר. "חיות הדרום הפראי" הוא כזה. או שהתחברת אליו, כמוני, ואז האהבה הנשפכת מן המסך של בן צייטלין לאוכלוסיה הנחשלת אבל החמה של הדרום מדביקה אותך, או שלא התחברת לסגנון הזה, ואז יצאת משתומם: מה זה הדבר הזה?! ; בסגנון אפיזודיאלי, עם הרבה דמיון, צייטלין מספר את סיפורה של קהילת אנשים שחיה בעוני, אבל גם חיה כקהילה שאוהבת ועוזרת, ובעיקר – מתעקשת להיות לא מבויתת, לא נכנעת לתכתיבים של הציויליזציה המודרנית (לכאורה, בעיניהם). סרט מאוד מיוחד, מרהיב, ומרגש. אה, וקוונז'אנה וואליס. ילדה קטנה גדולה.

2. האחות של אחותך – בימוי: לין שלטון (ארה"ב)

Your_sisters_sister

אולי ההפתעה הכי גדולה שהיתה לי השנה על המסכים בישראל. לא ציפיתי להרבה כשנכנסתי לאולם הקולנוע, אבל הסרט הקטן-קטן הזה שבה את לבי דווקא בגלל צניעותו, ובגלל הכשרון שלו. סרט שנעשה כמעט בתנאי מחתרת, ובעיקר – נעשה מאהבה. שלושה שחקנים שמדברים רוב הסרט ומדסקסים יחסים. והכל כל כך בטבעיות. משחק מצוין, כימיה נהדרת, ובעיקר – חם ואנושי. וכשאין הרבה רעש ובלגן דיגיטלי, הכשרון הפשוט של המשחק והכתיבה קופצים לעין (וללב). סרט שתפס אותי בהפתעה, וכבש אותי לגמרי.

1. 2 בלילה – בימוי: רועי ורנר (ישראל)

2 night

שלוש פעמים ראיתי את הסרט הזה. ואני רוצה לראות אותו עוד פעם. לפחות פעם בשנה מגיע לי סרט כזה. והנה השנה היו על המסכים 2 כאלו: "האחות של אחותך" האמריקאי, ו"2 בלילה" הישראלי. שם 3 אנשים מדסקסים יחסים. כאן 2 אנשים מדסקסים יחסים. גם שם וגם כאן מדובר בסרט פשוט, צנוע, ללא אקסטרוואגנזה קולנועית, ודרך הפשטות הזו בוקעת קרן אור של כשרון קולנועי בכתיבת דיאלוגים נפלאה, בכימיה מטורפת בין השחקנים, ובהרבה אהבה. "2 בלילה", בניגוד לאחיו האמריקאי, הוא גם סרט מתוק-מר, והמלנכוליה הנלווית אל הקומדיה הרומנטית הכובשת תפסה אותי, אולי בגלל שאני טיפוס כזה. ולמרות שמעט מדי אנשים ראו את הסרט הזה, אני כבר מחכה לשיתוף הפעולה הבא של רועי ורנר ושל ירון ברובינסקי (ואם תביאו גם הפעם את קרן ברגר, אני בטוח לא אתלונן)

וגם: כמה סרטים שמאוד אהבתי, אבל השארתי מחוץ לעשירייה: "פאראנורמן" (סרט מבריק), "ברברה" (סרט אלגנטי ואינטלגנטי), "המאסטר" (שיש בו כמה סצינות אדירות), "כמה טוב להיות פרח קיר" (בחלקו מאוד מרגש), "יותר איטי מלב" (עוד סרט שמאוד הפתיע אותי), "העולם מצחיק" (סרט מאוד יפה, אבל פחות טוב לטעמי מסרטו הקודם של אותו במאי, ולכן פחות התלהבתי ממנו, והשארתי אותו מחוץ לרשימה), "הסיפור של יוסי" (אולי החמצת השנה בקולנוע. סרט רגיש ויפה שאיכשהו לא הצליח לסחוף קהל), "סערת רוחות" (שעבר כאן בלי להשאיר עקבות, ועדיין גיליתי כאן שחקן אדיר – מייקל שאנון), ו"זה חייב להיות המקום" (אחד הסרטים הכי מיוחדים ושונים שראיתי השנה). ובקטנה גם את "בחשיכה", "איה", "תפוזים ושמש" ואחרון חביב: "חתולים על סירת פדלים" .

ועכשיו לרשימת הסרטים שהכי אהבתי השנה, אבל לא הופצו בישראל

(הלינקים בשמות הסרטים כאן מובילים לטריילרים הרלוונטיים. שיעשה לכם תיאבון לחפש את הסרטים האלו ב-DVD או להורדה. בוז למפיצים שלא הביאו את הסרטים האלו כדי שתוכלו לראות אותם כמו שצריך, על מסך גדול)

10. טעם החיים – בימוי: אלקס דה לה איגלסיה (ספרד)

מנסרים את מוט הברזל שבראשו. "טעם החיים"

פחות טוב מסרטו הקודם, אבל עדיין ממזרי, סוחף, מצחיק, מטורף. במאי הטראש הספרדי הזה מלא דמיון ויכולת בימוי קינטית גם כשהסרט מכתיב סיטואציה סטטית למדי. עוד סרט בשרשרת נפלאה של במאי שהמפיצים בארץ פשוט מפחדים ממנו (רק סרט אחד שלו הופץ בעבר בארץ)

9. תדליק אותי, לעזאזל – בימוי: יאניק סיסטאד יאקובסן (נורבגיה)

turn me on, dammit

סרטי התבגרות אמריקאים נוטים להיות גסים, בוטים, שוביניסטיים. והאמת, ראיתי גם כמה סרטי התבגרות אירופאים שבוימו ע"י נשים, וגם הן, בסופו של דבר, כאילו חיקו את אותו קו, כשברקע הכאילו-רגישות-נשית שלהן. אבל הסרט הזה יוצא דופן. הוא באמת רגיש למצבה הנפשי והפיסי של נערה מתבגרת. אמנם גם כאן מין משחק תפקיד ראשי בחיי הגיבורה, אבל הסרט הזה לא תוקפני, אלא באמת רגיש, ותיאור המבוכה של הגיבורה שלו בפגישתה את המין השני, ובפגישתה של סביבתה עם כל מה שקשור במין – הכל מרגיש מאוד בגובה העיניים, בתוספת דמיון קולנועי רב – זה סרט מצחיק, מרגש, ומקורי.

8. ציידי ראשים– בימוי: מורטן טילדום (נורבגיה)

headhunters

משהו קורה בקולנוע הנורבגי. כמה ימים אחרי "תדליק אותי, לעזאזל" ראיתי את הסרט הזה. וכמו סרט ההתבגרות הרגיש ההוא, גם כאן גיליתי חשיבה קולנועית מקורית, אם כי אחרת. כאן מדובר בסרט מתח שעוקב אחר מרדף אחד ארוך, מטורף, וחסר פשרות. הגיבור הראשי נקלע, שלא בטובתו, אל בין הכוונות של איש חסר רחמים, והוא בורח על נפשו במשך כל הסרט. גם מותח, גם מרתק, וגם כאן – מלא המצאות.

7. עיר השלג – בימוי: ג'סטין קרזל (אוסטרליה)

snowtown 1

אולי הסרט הקשה ביותר שראיתי השנה. סרט חסר רחמים המתאר בפרוטרוט את מעשיו (האמיתיים) של רוצח סדרתי סדיסט ואכזרי. ויותר מכך – זהו סרט מבהיל על הקלות בה אנחנו, האנשים הרגילים, יכולים לקבל בקור רוח מעשים בלתי נתפסים אם מישהו (הרוצח עצמו) מסביר לנו בשקט ובהגיון שהאנשים הנרצחים היו פושעים בעצמם, וגורלם הגיע להם. הרוצח הסדרתי הופך לשופט, תליין, ומוציא לפועל – והחברה שסביבו מקבלת את זה בשיוויון נפש. סרט מחריד ומעולה קולנועית. מאוד לא קל לצפייה, אבל חשוב.

6. מעבר לגבעות – בימוי: כריסטיאן מונג'יו (רומניה)

Dupa dealuri

שמעתי משמועות שהסרט הזה אולי כן יופץ בארץ ב-2013, אבל בינתיים: גם כאן, סרט מאוד מאוד קשה לצפייה, אבל חשוב ומהמם. מונג'יו מוכיח גם כאן כמה חסר פשרות הוא יכול להיות. הוא הולך עד הסוף וסוחט אותי רגשית, והכל כדי להראות שהממסד הדתי יכול להיות חסר רחמים למרות שהוא מטיף לקבלה של האחר. בחורה שמאוהבת בבחורה אחרת שבינתיים חזרה בתשובה מקבלת יחס של שטן, והקהילה הדתית המקיפה את מושא אהבתה פועלת בהתאם, ומעבירה אותה טקסי גירוש שדים מחרידים. וכל פשעה הוא שהיא מאוהבת. גם אם זהו סרט פחות טוב מסרטו הקודם של מונג'יו ("4 חודשים, 3 שבועות, ויומיים" המופתי), בעיקר כי הוא קצת ארוך מדי, גם כאן מדובר בסרט אדיר של אחד הבמאים החשובים בעולם כיום.

5. המאומצים – בימוי: מלאני לורן (צרפת)

adoptes

הסרט הזה היה הפתעה עצומה עבורי. השחקנית מלאני לורן מביימת לראשונה, ובאופן לא צפוי, היא מביימת בקלילות ובפשטות, ועם זאת עם הרבה דמיון ועם הרבה רגישות. המנגינה שהיא עצמה מנגנת עם עליית כותרות הסיום הלכה איתי הרבה זמן לאחר מכן. סרט יפהפה, מרגש, לכאורה פשוט, אבל גם אחד שגילה לי צד אחר של אישה שהייתי רוצה לראות יותר , לפני המצלמה וגם מאחוריה.

4. חראקירי – בימוי: טקאשי מיאקי (יפן)

איזה מקום נפלא להתאבד בו. חראקירי.

גם כאן הופתעתי. מיאקי ידוע כבמאי אכזרי במיוחד, אבל בסרט הזה הוא נטש (כמעט לחלוטין) את המראות הקשים שכל כך חביבים עליו לטובת דרמה אדירה שמבוימת בשקט ובביטחון. סוג של המשך רעיוני לסרטו הקודם "13 מתנקשים" גם כאן חוכך מיאקי בשאלה האם שלום עדיף על מלחמה, או ההפך (התשובה לא צפויה, אגב), והסיפור מבוים בשקט מופתי, עם נגיעות קלות של מוסיקה רגישה ויפהפיה, ועם עריכה בקצב מדוד. סרט נפלא.

3. פוליס – בימוי: מייוואן (צרפת)

Polisse

לכאורה – סרט יבש על יחידת משטרה המטפלת בפשיעת נעורים, ובהתעללות בילדים. למעשה –  חקירה רגישה ועמוקה של נפשם של האינדיבידואלים המריכיבים את הקבוצה הזו של חוקרים של נושא רגיש ונפיץ כל כך. המקרים עצמם קשים מאוד, אבל בעדינות ואפילו בלא מעט הומור מייוואן בודקת את השפעתם המתמשכת של המקרים האלו על חייהם של החוקרים עצמם, בחייהם הפרטיים כמו גם בעבודתם. סרט מיוחד ומרתק.

2. הים הצהוב – בימוי: נא הונג-ג'ין (דרום קוריאה)

yellow sea

סרט שהמם אותי. אני לא שוחה בסרטי פעולה, אבל הסרט הזה, שמערב דרמה ופעולה עושה את זה בצורה מבריקה, בשליטה נפלאה בקצב, ובבימוי אדיר. התחלה כמעט יגעה בה אדם פשוט שנקלע לחובות מוצא עצמו נשלח למשימה שמטרתה לחסל אדם מסוים בכדי שחובו יבוטל – ההתחלה מתפתחת בסבלנות, והקצב לאט לאט מתגבר עד לסצינת מרדף בלתי נתפסת, סצינת שיא קצבית ועוצאת נשימה. אחריה מבין הגיבור ששאר הסרט הוא יימלט על חייו, והבמאי משחק עם קצב הסרט במיומנות מרשימה. עוד הוכחה שאת הסרטים הטובים בעולם מעט מאוד רואים (והמפיצים פוחדים מהם כי יש בהם הרבה דם, סכינים, וחיתוכי אברים. אבל זה קולנוע משובח)

1. המלחמה הוכרזה – בימוי: ואלרי דונזלי (צרפת)

la guerre est declaree

עוד סרט שהמם אותי. שילוב כמעט בלתי אפשרי בין סרט קורע לב על התמודדות של הורים צעירים עם מחלת הסרטן של בנם הצעיר לבין סרט אנרגטי, מלא המצאות קולנועיות, חכם, ואפילו מצחיק. סרט עם תנופה בלתי רגילה שמצליח להוציא מסיפור קטן קולנוע גדול. ממש בשבוע שעבר יצא למסכים בצרפת סרטה החדש של דונזלי. כנראה שגם את זה לא נראה כאן. אבל אולי הפסטיבל הצרפתי כן יביא אותו לכאן. דונזלי היא במאית שהייתי רוצה לראות עוד סרטים שלה.

ובלי להיות קצת רע לב, אני לא יכול לסיים: הסרטים הכי רעים שראיתי השנה הם: "אשת הברזל" (מריל סטריפ לקחה אוסקר על זה, אבל הבמאית איומה, והסרט הזה עשה לי כאב ראש), "אנקת גבהים" (נדמה לי שהבמאית הזו, שאת סרטיה הקודמים אהבתי, עשתה כאן דווקא, וביימה גרסה שלה לקלאסיקה כסרט מכוער במיוחד. היא מתעסקת בד"כ עם ריאליזם בוטה. סרט תלבושות הוא לא החומר הטבעי שלה. סרט איום), "קוסמופוליס" (אולי הסרט המשעמם ביותר שראיתי השנה. מאכזב במיוחד מכיוון שהחתום עליו הוא אחד מהבמאים המיוחדים והמצוינים שיש), ו"רווקה פלוס" (קומדיה לא מצחיקה שחשפה נפש שונאת ובוטה. סרט מגעיל). וגם, לאחרונה, שנאתי במיוחד את "הבלתי אפשרי".

ובשנה הבאה: ממש בקרוב יש לנו את הסרט על לכידת בן-לאדן, ויש לנו גם סרטים חדשים השנה של ז'אן פייר ז'נה ("אמלי") ושל מישל גונדרי ("שמש נצחית בראש צלול". את סרטו החדש תוביל אודרי טוטו, אחת השחקניות הכי חביבות עלי בעולם). ויש גם לא מעט סרטים ישראלים מסקרנים ב-2013 (דפדפו קצת אחורה בבלוג שלי. כתבתי על כמה מהם החודש). שנת 2013 מסתמנת כשנה מעניינת במיוחד. לפחות כמו 2012. שתהיה לנו שנה טובה. בקולנוע.

איתן ווייץ

עקבו אחרי בטוויטר, או צרו איתי קשר במייל: Eithanwe@012.net.il

תודה שבאתם וקראתם. אשמח לארח אתכם שוב בבלוג שלי, בכתובת: Eithan.co.il

3 מחשבות על “והסרטים שהכי אהבתי השנה הם

  1. תודה רבה על ההמלצות
    חוץ מציידי ראשים שממש לא סבלתי אני מתכוונת לנסות לדגום כמה שיותר מהרשימה
    יש כאן כאלה שראיתי ומאוד אהבתי וכאלה שידעתי ששווה לראות:)

  2. הי איתן. נהניתי לקרוא. חסרים לי ברשימה "ארץ יבשה" , "ארגו" המרתק והחבר השלישי בטרילוגייה הנורווגית – "אוסלו, 31 באוגוסט". סרטי השנה שלי – "עלייתו של האביר האפל", "הוגו", "2 בלילה"
    ו"סערת רוחות" [TAKE SHLTER] שהוא גם סרט השנה שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s