לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: מקום בגן עדן

לכאורה לסרט הזה יש את הסיפור הכי מופלא. מיתולוגיה יהודית אותנטית שמעוגנת הן בכתובים המסורתיים הכי עמוקים שלנו, והן בחיים האמיתיים. הסיפור הוא על קצין בצבא שבהחלטה של רגע מוכר את מקומו העתידי בגן עדן לחברו ליחידה. שנים רבות לאחר מכן, כאשר אותו קצין שוכב על ערש דווי יוצא בנו במסע לאתר את אותו אדם שלו מכר הקצין את מקומו בגן העדן בכדי לשכנעו לבטל את החוזה. הבמאי יוסי מדמוני נתקל במעשייה המרגשת הזו לפני שנים רבות, בעת ששכל את דודו. מסתבר שאותו דוד הוא שפגש את אותו בן שכל כך חיפש את אותו אדם שקנה את המקום של אביו בגן עדן.

אני כתבתי לכאורה – מכיוון שלפי כל הסימנים הסיפור הקסום הזו, שמכיל כל כך הרבה בכל כך מעט – הסיפור הזה יהווה רק את סיפור המסגרת של סרטו החדש של יוסי מדמוני, "מקום בגן עדן". אלון אבוטבול, אחד הקולות הכי סמכותיים, בטוחים, ורגועים מבין שחקני ישראל ישחק את התפקיד הראשי בסרט החדש (אבוטבול משחק עכשיו בסרטים הוליוודים, אבל עדיין מוצא זמן לעשות סרטים ישראלים. רק בשנה האחרונה הוא שיחק ב"באטמן" האחרון, וגם היה מועמד לאופיר על תפקידו ב"דילרים"). הוא יהיה הקצין. אבל הסרט של מדמוני יהיה הרבה יותר מסתם סיפור מיתולוגי יהודי. זה יהיה סרט על גיבור ישראל, על ההיסטוריה של מדינת ישראל המשתקפת דרך סיפורה של דמות אחת שנמצאת שם, בקו החזית של המלחמות ההסטוריות שלנו, ועדיין יש לה חיים פרטיים משלה, ובן שגדל, חוזר בתשובה, ומתרחק מאביו, רק כדי לחזור אליו בערוב ימיו ולחפש את התיקון בדמות אותו מקום בגן עדן עליו ויתר האב בצעירותו. כמו בסרטו הראשון "בוקר טוב אדון פידלמן", גם כאן יעמדו במרכז העלילה יחסי אב ובן, אבל הפעם היריעה תהיה הרבה יותר רחבה. במקום הסרט הצנוע שהיה 'פידלמן', "מקום בגן עדן" יהיה סרט הרבה יותר גדול מבחינת ההיקף, ועם זאת מבטיח מדמוני שרוב הסצינות בו יהיו קטנות ואינטימיות. סצינות שבין אב לבנו. סצינות שמתוך הדרמה שלהן ינסה מדמוני לחלץ תובנות על שכר ועונש, ורציו מול אמונה.

עוד לא ראיתי משהו שהיא עשתה שלא אהבתי. קרן ברגר ב"מקום בגן עדן"

עוד לא ראיתי משהו שהיא עשתה שלא אהבתי. קרן ברגר ב"מקום בגן עדן". צילום: רן מנדלסון

אלון אבוטבול מוביל בפרויקט המסקרן הזה קאסט נרחב של שחקנים עם רקורד משובח ומוכח: להמשיך לקרוא

סרט קצר: הקשבה (קנת' בראנה)

לפני יותר מעשרים שנה פרץ לעולם הקולנוע שם חדש: קנת' בראנה. המבקרים נשפכו ממנו. אני ויתרתי עליו. אני פחות מתעניין בעולם שבד"כ מעניין את בראנה – קלאסיקות שייקספיריות. אבל ראיתי שני סרטים שהוא ביים: "רצח מן העבר", סרט עוד מתחילת הדרך (1991), מותחן אפקטיבי ומרתק; ו"משחקי בילוש"(2007), סרט שהיה אמור להיות תרגיל קולנועי צנוע ומחוכם, אבל בראנה ניפח אותו באמצעים קולנועיים פומפוזיים עד שכל הסרט הפך לבלון נפוח ומעצבן. את כל שאר סרטיו של בראנה לא ראיתי. הוא ביים הרבה גרסאות של מחזות שייקספיריים (שאני פחות מתעניין בהם), ובשנים האחרונות הוא נבלע במכונה ההוליוודית הגדולה ("ת'ור", ובשנה הבאה "ג'ק ריאן", הגרסה החדשה של הוליווד לכתבי טום קלנסי, שכנראה מחייה את המלחמה הקרה).

אה, והיה גם את "החברים של פיטר". סרט משעשע וחביב. אבל גם אם קנת' בראנה הוא לא בדיוק הבמאי שיגרום לי לרוץ לקולנוע מיד עם יציאתו של סרט חדש, כשנתקלתי בסרט הקצר הזה שהוא ביים ב-2003 הרגשתי שאני רוצה לשתף עוד אנשים בדבר היפהפה הזה. ב-20 הדקות של "הקשבה" יש מעט מאוד דיאלוגים (שמשום מה מתורגמים ליוונית בגרסה היו-טיובית הזו), וזה חלק מהעניין: אשה מגיעה מהסטרס האורבני אל מקום מפלט שקט ופסטורלי. היא פוגשת גבר שלא מדבר, ורק מתהלך בנוף הטבע היפהפה (שמצולם כאן נפלא ע"י בראנה בתנועות מצלמה מדודות. גם בגרסה האינטרנטית הזו ניתן להבחין ביופי הזה). הקשר שמתהווה בין שניהם הוא לב הסרט. היא מחפשת את השקט שיעזור לה להתגבר על משבר. הוא נסחף אל מערבולת רגשות דווקא מתוך השקט שלו (שבסוף מתברר שנכפה עליו).

"הקשבה" הוא קולנוע קצר ומפואר למדי, גם אם הוא לא עמוק מאוד (בעוד שבוע מגיע אל מסכינו "חיי פאי" של אנג לי. גם הוא קולנוע מפואר מאוד-מאוד, ב-3D, וגם הוא פילוסופיה בגרוש. נדבר עליו כשיצא) . אתנחתא של 20 דקות מהמולת היום. הנה הסרט להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: סוכריות

באמצע שנות ה-90 הגיע אל הקולנוע הישראלי קול ייחודי, פיוטי, מכאן ולא מכאן בעת ובעונה אחת. על המסכים עלה סרט יוצא דופן בשם "לנגד עיניים מערביות". שחור לבן, עם מוסיקה של ברי סחרוף, סרט שהציג סגנון לכאורה מנוכר, אבל כזה שמתחת לפני השטח בכל זאת יש בו לא מעט רגש. בתחילת שנות ה-2000 הגיע סרטו השני של פיצ'חדזה, "בסמה מוצ'ו", מעין פנטסיית פשע מקומית, וכמה שנים לאחר מכן הגיע סרטו הטוב ביותר, "שנת אפס". הסרט הזה אכן זכה להילולים מצד הביקורת, אבל הקהל הרחב לא כל כך ידע איך לאכול אותו. שלושה סיפורים שונים נפגשו בסרט הזה, במבנה לא קונבנציולי לסרטים ישראלים, ולמרות שלכאורה הסרט נמנע מסנטימנטליות, הסוף שבו דני גבע מקליט את תכנית הרדיו עליה עבד מעלה דמעות בעיניים.

טרגדיה אישית לקחה את יוסף פיצ'חדזה מחיי היצירה למשך כ-8 שנים. השנה הקול הקולנועי הייחודי הזה חוזר עם פרויקט חדש שנקרא "סוכריות". השם עלול להטעות, מכיוון שהסינופסיס מצביע על סרט פוליטי:

סלאח, סוחר ויזם ערבי-ישראלי, שואף להביא אושר לילדי המגזר הערבי בישראל באמצעות פתיחת רשת חדשה של חנויות ממתקים. "החברה", תאגיד ישראלי השולט בשוק הממתקים הישראלי, והעומד בראשה, קלאוזנר, נוטרים לסלאח על המהלך העסקי הקודם שלו – השתלטותו על שוק הקפה השחור המקומי והפקעתו מידי "החברה". קלאוזנר רואה ביוזמה העסקית החדשה של סלאח איום של ממש, לא רק במישור העסקי גרידא אלא גם במישור הפוליטי תרבותי, עד כדי קריאת תיגר כנגד הציונות עצמה. במסווה של מאבק עסקי, חושף הסיפור דילמות מוסריות ומאבק בין תרבויות: הערבי המנסה להשתלב בישראל המודרנית מול התרבות הציונית השלטת, כאשר אשתו הרוסייה של סלאח, גיסו הצרפתי, שותפו הגרמני ואהובתו הצרפתייה של האחרון, נותנים ביטוי לעובדה שהמאבק אינו מתרחש בחלל ריק אלא במסגרת מציאות בינלאומית סבוכה. המאבק על השליטה בשוק הממתקים מידרדר במהירות לאלימות ברוטלית שסופה מרחץ דמים חסר תוחלת.

בראיון שהעניק פיצ'חדזה לפבלו אוטין לקראת צאתו של "שנת אפס" למסכים הוא אמר:

אני מתעניין במציאות נפשית יותר מאשר במציאות קונקרטית-פוליטית-חברתית. אני חושב שהמציאות הנפשית היא הדבר הכי מעניין בקולנוע ובכל אמנות אחרת. ברגע שאתה עוסק במציאות הנפשית של הדמויות, אז הפוליטיקה, החברה, וכל הדברים האלה מתלווים לזה באיזושהי צורה, וזה לא כל כך נטול קונטקסט.

(גליון "סינמטק" מס' 136, ספט-אוק 2005)

ולכן למרות שהסינופסיס לסרט החדש של פיצ'חדזה מזכיר לי קצת את נבואת החורבן שהיתה "החיים עפ"י אגפא", נדמה לי שהסגנון השונה של הבמאי ייצור סרט אחר, שגם הוא ייתן אגרוף לבטן, לכאורה מעודן יותר, אבל למעשה לא פחות עוצמתי מאותו הלם מונומנטלי שהיה הסרט ההוא של אסי דיין.

יוסף פיצ'חדזה (במרכז, מואר כמו סטאר בעצמו) על הסט של "סוכריות"

יוסף פיצ'חדזה (במרכז, מואר כמו סטאר בעצמו) על הסט של "סוכריות"

באותו ראיון הודה יוסף פיצ'חדזה ש להמשיך לקרוא

אמא ואבא'ז: שלושה. משפחה.

נאמן למסורת שלי לא לכתוב על סדרות עד שאני רואה לפחות 3 פרקים, חיכיתי עד עכשיו בשביל לכתוב כמה מילים על "אמא ואבא'ז".  ובכן: מדובר בסדרה טובת לב המנסה למצוא דרך לקיום משפחה אלטרנטיבית, או אולי בעצם להביא את אותה "משפחה אלטרנטיבית" אל המרכז, אל הקונצנזוס. אין כאן (כמעט) מלחמה מול הממסד על הכרה בתא משפחתי שכולל שלישיה + ילד במקום אמא, אבא וצאצא. הסדרה מתרכזת ברובה בתיאור הדינמיקה התוך משפחתית הזו ממש כאילו זו היתה משפחה קונבנציונלית למדי. הרי לא היינו מרימים גבה, ולמעשה אף אחד לא היה רץ לראות סדרה על משפחה רגילה שהרגע נולד להם ילד. אבל זוהי משפחה (לכאורה) לא רגילה שהרגע נולד להם ילד. אז הנה יש סדרה שרוצה להפוך את המשפחה הלא רגילה הזו לרגילה.

ובסך הכל הסדרה הזו היא אנושית למדי, חמה ואוהבת, כתובה ומבוימת ברגישות, והכל טוב ונעים. אבל יש בעיה: זו משפחה של 3 צלעות (+ תינוק).  שתי צלעות נעימות וסימפטיות, וצלע שלישית אנטיפטית ומעצבנת.

"אמא ואבא'ז" מתארת את קורותיהן של שלוש דמויות: זוג הומואים והאישה שילדה להם ילד. הם מקימים תא משפחתי, והסדרה עוקבת אחרי כל הסידורים הנדרשים במשפחה עם התווספות צלע חדשה, תינוק חדש, יצור עדין וחסר ישע שזקוק לטיפול ולתשומת לב מסביב לשעון. יהודה לוי משחק את הומו 1, והוא מדגים שוב את יכולותיו הדרמטיות המשובחות. מצד אחד הוא כל השטיקים ההומואים הידועים. ומצד שני הוא מכיל אותם אל תוך אדם הגיוני, אמיתי, רגיש, עם כאבים, מאוויים, רצונות, ועם יכולת מסוימת להתנהל תחת לחץ (וכמו כל אדם, לפעמים גם להתפרק תחת הלחץ).  הדיאלוגים שנכתבו לסדרה (ע"י אבנר ברנהיימר, התסריטאי שכתב גם את "יוסי וג'אגר") מכילים לכאורה את הסטריאואטיפים של דיבור הומוסקסואלי, ואכן החברים של דמותו של יהודה לוי ב"אמא ואבא'ז", הסייד-קיקס שלו, הם הכי סטריאואטיפים של הומואים שיש, אבל לשם האפקט הקומי זה נסלח, מה גם שהכל מגיע באמת מטוב לב ומאהבה.

הצלע הנשית, מיה דגן, היא אישה אמיתית הסובל בעיקר מתשישות (פיסית וגם במידה מסוימת נפשית), ומיה דגן מגלמת את הדמות שלה בשקט ובביטחון מרשימים. ב"אמא ואבא'ז" מיה דגן ממשיכה להתפתח כשחקנית דרמטית מצוינת, עם הבנה עמוקה של הנפש של הדמות שלה, ועם יכולת להעניק נפח וחיים לשורות הכתובות על נייר התסריט. היא מתעצבנת כשצריך, ורגועה (או עייפה) כשנדרש. היא מגלמת את כל ההמולה הפנימית המתרחשת בגופה ובנפשה של אישה שזה עתה ילדה את ילדה הראשון. אם חשבתי שהופעתה ב"אבידות ומציאות" של שבי גביזון היתה הבלחה מפתיעה; ואם חשבתי ש"פעם הייתי", שעל הופעתה בו זכתה בפרס אופיר, היה סרט בו הפתיעה בהופעה רגישה ומלאת ניואנסים; ב"אמא ואבא'ז" מוכיחה מיה דגן שהיא כאן להישאר. שההיא שחקנית רצינית ומשובחת, ושכדאי שאני אפסיק לעזאזל להיות מופתע מזה שמיה דגן יודעת לשחק.

יפתח קליין, יהודה לוי, ומיה דגן. או-טו-טו הם יהיו אמא ואבא'ז

אבל הבעיה שלי היא עם ה להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: הבן של אלהים

לפני הכל, הערה קטנה: אם אתם מבקרים פה שלא בפעם הראשונה, אתם ודאי מבחינים בשינוי במראה הבלוג. המחשב שלכם בסדר. זה פשוט אני משחק קצת עם הבלוג של עצמי. מודד חליפה חדשה. נראה לי דווקא לא רע.

ועכשיו ביזנס.

————————————————————————————

ואחרי התותחים הכבדים (ארי פולמן, אבי נשר), סתם תותחים.

ארז תדמור כבר היה שותף ללהיט קופתי אחד משעשע למדי ("סיפור גדול"). הוא גם היה שותף לסרט אחד לא רע בכלל שנקרא "זרים".

גיא נתיב גם היה שותף ל"זרים", וגם ביים סרט אחד רגיש ויפהפה שנקרא "מבול".

שרון מימון היה שותף לבימוי וכתיבת "סיפור גדול" (ובימים אלו מביים סרט חדש משלו. אבל זה לשנה הבאה)

והנה הם שוב חוזרים לשתף פעולה. גיא נתיב וארז תדמור מביימים תסריט שהם כתבו בשיתוף עם שרון מימון. לפרויקט קוראים "הבן של אלהים".

כותב ארז תדמור:

"הבן של אלוהים" הוא סרט מסע, שאליו יוצאים יחד אב ובנו. זהר שטראוס מגלם את הבן, יהודה, מוסיקאי שחזר בתשובה, מכרם חורי מגלם את אביו, ניצול שואה ממוצא יווני המתגורר בישראל. באחד הימים, כאשר נשלח האב ליוון כדי להשתתף שם בטקס ערים תאומות, הוא מחליט לנצל את ההזדמנות כדי לחפש את האיש שהציל את חייו לפני 65 שנה, בזמן מלחמת העולם השנייה. למרבה ההפתעה, בנו מחליט להצטרף אליו למסע. השניים שרויים בסכסוך עמוק זה שנים רבות, אבל בכל זאת, מסכים הבן להצטרף למסעו של אביו במטרה להתפייס עמו. ואולם, עד מהרה המסע המשותף מעמת את האב עם יוון המרוסקת, המצויה על סף קריסה כלכלית ושונה כל כך מהמדינה שנחרתה בזיכרונו, פותח אצל האב ובנו פצעים ישנים ומחייב אותם לעשות את מה שנמנעו ממנו במשך שנים: להתעמת זה עם זה ולנסות לגשר על הפערים שביניהם.

עם הפנים לים, עם הראש לשם. מתוך "הבן של אלהים"עם הפנים לים, עם הראש לשם. מתוך "הבן של אלהים". צילום: ארז תדמור וגיא נתיב

 

(במאמר מוסגר אני חייב לומר שהתמונה הזו מתוך "הבן של אלהים" נוגעת לליבי במיוחד. לא רק בגלל הרפרנס הברור שלה לתולדות הקולנוע, אלא גם כמשהו רגשי מאוד: בן אדם שהגיע לסוף הדרך של חייו)

ארז תדמור לא ציין ש להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: לצוד פילים

איש רב פעלים, רשף לוי. הוא האיש האחורי הסדרה המצליחה, "הבורר", שמצטלמת בימים אלו לעונתה הרביעית (כמה סדרות ישראליות הגיעו בכלל לעונה רביעית?!), ולטעמי הסדרה ראויה להצלחה שלה. יש בה מינון מוצלח למדי של פשע קשוח ושל הומור מטורף, בשילוב עם קאסט מגוון ומוצלח (בתוספת  יהודה לוי אחד מעולה).

הוא גם סטנדאפיסט, מחזאי, ובמאי קולנוע. סרטו הקודם, "איים אבודים" היה הצלחה קופתית ניכרת (אם כי אני יצאתי ממנו מסויג למדי). וגם הפעם נראה שהוא צועד לקראת הצלחה קופתית משמעותית, ואולי גם לקראת קומדיה מטורפת מוצלחת. "לצוד פילים", סרטו החדש, יתרחש בירושלים, ויגולל את סיפורו של בן 12 שמתייתם מהוריו. אביו עבד בבנק, שמתכחש לחלקו בתאונה שגרמה למות האב. כנקמה מגייס הילד את סבו וחבריו לבית האבות, שהתפרנסו משוד בנקים בימי המנדט, כדי לשדוד את הבנק הספציפי הזה.

שודדי ישראל. מתוך "לצוד פילים".

שודדי ישראל. מתוך "לצוד פילים". צילום: ורד אדיר

גם לכאן הביא להמשיך לקרוא

ניצוד: נקמת ילדה קטנה לא ברא וינטרברג

באחת הסצינות בסרט אבן נזרקת אל חלון ביתו של גיבור הסרט, שוברת את הזכוכית, ופוגעת באיש. בכדי לתאר את הקורה בסצינה, הבמאי בחר לצלם את הגיבור מדבר עם בנו במטבח. בעודם מדברים, הבמאי חותך אל צילום של החלון. הצופה מבין שמשהו הולך לקרות עם החלון. ואחרי כמה שניות אכן קורה. וזאת הבעיה של הסרט: במקום ללכת עם תודעת הדמות, במקום לרגש אותנו, תומס וינטרברג הבמאי מנסה לספר את הסיפור בצורה כמעט אנליטית וקלינית, להימנע ממלודרמטיות. פועל יוצא הוא שהסרט גם נמנע מלרגש אותי.

תומס וינטרברג הבמאי התחיל את הקריירה שלו מאוד גבוה. סרט הגמר שלו כסטודנט זכה בפרס הראשון של פסטיבל סרטי הסטודנטים בתל אביב. הפיצ'ר הראשון שלו זכה להצלחה עצומה. אני חייב להודות שאני הייתי בין הבודדים שיצאו די מסויגים מהסרט ההוא, "החגיגה". אמנם כבר שם ניתן היה לראות שמדובר בבמאי עם יכולת הדרכת שחקנים משובחת. אבל ראיתי גם שמדובר בבמאי שוויצר. אחד שרוצה להראות לכל העולם כמה הוא טוב. ברגע מסוים ב"חגיגה" הוא רוצה לגרום לי להאמין שאחת הדמויות בסרט עומדת להתאבד. הוא עורך במקביל התרחשויות בשלושה מקומות שונים, ומגביר את הקצב בצורה מרשימה. ואז הוא מפוצץ את הבלון: אף אחד לא מתאבד. אז בשביל מה היתה כל תצוגת התכלית הזו?

זה תומס וינטרברג. או אולי צריך להיות הגון ולומר: זה היה תומס וינטרברג. הוא התבגר מאז. מאז "החגיגה" בסוף שנות ה-90 הוא עשה להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: פלאות

ואחרי "כנס העתידנים", הפרויקט הבינלאומי הכל כך מצופה של ארי פולמן, מגיע "פלאות", הפרויקט הישראלי החדש של אבי נשר. קל להמר שזה יהיה הסרט הישראלי הכי מצליח בקופות בשנת 2013. לאבי נשר יש הרי רומן מתמשך ומאוד מוצלח עם הקהל הישראלי. אבל נדמה לי, מכל מה שקראתי על הסרט, שמדובר גם ביצירה שאפתנית מאד. הרי לכאורה אבי נשר היה יכול לשלוף מהשרוול תסריט חצי אפוי, לצלם אותו מאוד יפה, ולשחרר עוד להיט לשוק. אבל נדמה שאבי נשר פונה הפעם לפרויקט אמביציוזי במיוחד. כמו ארי פולמן (אם כי בסגנון אחר ובכוונה אחרת לגמרי) הוא ישלב בסרטו אנימציה. ונדמה לי שהתסריט והמחשבה מאחורי כל הפרויקט הזה היא מחשבה מרובדת ועמוקה מאוד.

עד כמה שאני מבין מהחומר המקדים שקראתי, "פלאות" דן בעולמות נסתרים. העולם הנסתר של האמונה הדתית. העולם הנסתר של הזיות מסוממות. העולם הנסתר של המוזה האמנותית. והכל הפעם ממוקם בעיר שהיא בעת ובעונה אחת ממשית מאוד וקוסמית מאוד – ירושלים. אמן גרפיטי המתפרנס מעבודה בבר (אורי חזקיה – עוד ליהוק מסקרן של אבי נשר, אלוף בליהוקים ובהדרכת שחקנים) נקרה בדרכו של חוקר פרטי (אדיר מילר, שהוכיח כבר פעמיים שיש בו יותר ממה שחשבנו בהתחלה.שתי הפעמים האלו היו בסרטיו הקודמים של נשר, "הסודות" ו"פעם הייתי", עליו זכה מילר, ובצדק רב מאוד, בפרס האופיר) החוקר את העלמותו של רב. העלילה מסתעפת כאשר מתברר ש להמשיך לקרוא

לקראת 2013 בקולנוע הישראלי: כנס העתידנים

כפי שכתבתי בפוסט יום ההולדת שלי, יש דברים בבלוג שלי שאני אוהב לעשות כמסורת. כך אני עוקב אחרי הקרנות האקדמיה באביב-קיץ, עד לבחירת הסרט הזוכה בספטמבר; כך אני עוקב אחרי פסטיבלים שונים בסינמטקים; ובכל דצמבר, בין היתר, אני אוהב להפנות מבט אל חדרי העריכה בישראל, ולנסות לדלות משם פרטים על הסרטים הישראלים החדשים שאמורים לראות אור מקרנה בשנה הממשמשת. בשנה שעברה סקרתי כמה סרטים, רובם אכן נחשפו, וחלקם כבר הפכו ללהיטי קופה. שניים מהסרטים שכתבתי עליהם בדצמבר שעבר 'נתקעו' בחדרי העריכה ("צירלסון" AKA "אשתו" של מיכה לוינסון ו"פלסטלינה" של וידי בילו). אני מניח שהשנה הם יצוצו (או שיגנזו סופית, מה שאומר כנראה שמשהו מאוד השתבש בהפקה). היום אני רוצה להתחיל סדרה קצרה של פוסטים על הסרטים הישראלים של 2013. הראשון בתור הוא "כנס העתידנים" של ארי פולמן.

לפני שנתחיל, עוד הערה אחת: לדברים שכאלו יש מומנטום משלהם. בנקודה זו בזמן, בדצמבר שעבר, היה ברור לי ש"העולם מצחיק" יהיה הלהיט הקופתי של השנה, והסרט הישראלי הכי טוב של השנה. במהלך החיפוש אחר סרטים לכתוב עליהם נתקלתי בסרט אחד שלא נראה לי כל כך מעניין באותו זמן. עם התקדמות החודשים, אותו סרט הפך להיות הסרט הישראלי האהוב עלי ביותר של 2012 (זה היה "המשגיחים"). כך שאין שום אינדיקציה בסדרת הפוסטים כפי שתיפרס כאן בימים הקרובים בכדי להעיד על איכות הסרטים המוגמרים. הדבר היחיד שסדרת הפוסטים הזו יכולה להוכיח היא את מידת ההתעניינות שלי בסרטים שעליהם קראתי/ שמעתי לפני שראיתי פריים אחד מתוכם.

——————————————————–

ב-16 בפברואר 2009 אירח יאיר רוה את ארי פולמן לשיחה על האוסקר ומסביב לאוסקר, בנוגע לסרטו הקודם, יצירת המופת "ואלס עם בשיר". הערה אחת נזרקה שם בקשר לפרויקט החדש שלו, "כנס העתידנים"

כנס העתידנים

כנס העתידנים

יאיר רוה שאל אותו:

ועכשיו עוד פעם יעברו ארבע שנים עד סוף העבודה על הסרט?

וארי פולמן ענה

זה לא יקח ארבע שנים. זה יהיה הרבה יותר מהיר

ובכן, guess what, זה לקח בדיוק 4 שנים.

ב להמשיך לקרוא

פאראנורמן: קומדית אימה מרגשת

בתודעה הכללית סרטים מצוירים זה בשביל ילדים. "ואלס עם בשיר" הוא היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. מאוד קשה עד בלתי אפשרי לשכנע את הקהל הרחב שסרט מצויר זה לא אינפנטילי. מקסימום לכל המשפחה (וזה בעיקר נוגע לסרטים של "פיקסאר". וגם ההנחה הזו נסדקה בשנים האחרונות).

אבל הנה מגיעים למסכים, בסמיכות יוצאת דופן, שני סרטים מצוירים שלא מכוונים לילדים. "פרנקנוויני" הוא סרט סנטימנטלי אבל גם מפחיד, והוא בעיקר מכתב אהבה מורבידי לז'אנר האימה. וגם "פאראנורמן" הוא הצהרת אהבה לז'אנר הזה. רק שהוא בא מהכיוון השני. הוא לא סרט רפלקסיבי של טים ברטון. מבחינה תימאטית הוא נראה כמו סרט של טים ברטון בעצמו (למרות שמבחינה ויזואלית אין לו שום קשר לעולם של ברטון). למעשה, "פאראנורמן" נראה כמו סרט של טים ברטון בבימויו של להמשיך לקרוא