אנה קארנינה: ג'ו איז רייט

הפעם אני לא יודע איפה להתחיל.

זה נדיר למצוא סרט כל כך יפה. סרט כל כך מדהים בהיקף העבודה והמחשבה שהושקעה בו. סרט שדמעתי בו למשך רוב דקותיו ולו בגלל שהוא כל כך מופלא, שרק להסתכל עליו הציף בי רגשות. עוד לפני שהגבתי לסיפור ולשחקנים, היופי הבלתי נתפס שנשקף אלי מן המסך היה פשוט Overwhelming.

העניין הוא שאין לי באמת זכות לכתוב איזשהו סוג של ביקורת על "אנה קארנינה". עוד בתחילת 2012, כשקראתי שעונת האוסקר דהשתא תאוכלס בגרסאות חדשות של קלאסיקות ישנות (גם "עלובי החיים" או-טו-טו מגיע)  – כבר אז עיקמתי את פני. אני הרי לא ממש מתחבר לאלו. לא רק שאני בכלל לא מכיר את הקלאסיקות האלו (שייקספיר, דוסטוייבסקי וכיוב') – בכל פעם שניסיתי לדגום את היצירות האלו, הרגשתי שאני לא מתחבר אליהן. שאין לקלאסיקות האלו רלוונטיות למאה ה-21. לכן אין לי גם שום דרך להתייחס לאין ספור הגרסאות שנעשו לכל יצירה, או לשוני של הגרסה הספציפית הזו מכל השאר.

אבל אני בטוח שהיא שונה. אני לא ראיתי כזה דבר מזמן. אולי אף פעם. עיבוד של במאי ליצירה קאנונית שמתרחשת על במה (לפחות חלק גדול ממנה), אבל היא כל כך קולנועית. ובכלל, השימוש שג'ו רייט, הבמאי, עושה באספקט התיאטרלי הוא מאוד יוצא דופן. אני כמעט ולא רואה תיאטרון, מכיוון שזה נדמה לי מלאכותי. כל מה שבקולנוע הוא מעבר של הרף עין, בקאט, בתיאטרון נראה לי מאולץ. שלא לדבר על המשחק, שהוא מוגזם יותר בתיאטרון (בהכללה, כמובן). ב"אנה קרנינה" של ג'ו רייט הבמאי משתמש באין ספור תחבולות מלאכותיות, ובכל זאת הסרט זורם נפלא, ושטף הסיפור לא נפגע. לדוגמא: לרגע בסרט כל הנוכחים בפריים קופאים על מקומם, ומתעוררים לחיים רק כשהדמות הראשית ואהובה חולפים על פניהם. זו תחבולה רגשית ערמומית, מלאכותית במתכוון, ועם זאת פוגעת ישר בלב. לא ברור איך ג'ו רייט הצליח לעשות את זה. לא ברור איך הוא מצליח לשלוט על המוני ניצבים, סטים עצומי מימדים, צילום ועריכת תמונה דינמים, ועריכת סאונד מדוקדקת (שימו לב לצליל המניפה בסצינת מירוצי הסוסים, רגע לפני שהם מגיעים. רק צליל מניפה – שמגביר את המתח), ועדיין לרגש בעזרת אינטימיות שבין השחקנים.

משחק קולנועי (ותיאטרלי) הוא אמנות ה להמשיך לקרוא